אז מה היה לנו שם??
4 חודשים
8 ארצות
6350 תמונות (21 ג'יגה)
אחד קרנבל אחד
ג'ונגל אחד – ארבעה ימים
אחד בנג'י וגם סופרמן אחד
אחת צניחה חופשית אחת
שמונה טיסות סולו במצנח רחיפה
הרבה יין
המון סטייקים
הרבה חברים חדשים
טיסות, אוטובוסים, מוניות והרבה הרבה הליכה
מסיבות, ברים ומועדונים.
קצת פורטוגזית, קצת ספרדית, קצת אנגלית וקצת עברית.
הרבה הנאה, תקווה ואהבה
.
בלוג אחד,
ומגבת אחת!
בשעה 5:05 בבוקר נחת לו המטוס בשדה התעופה בן-גוריון ע"ש לוד.
בשדה במדריד לא היה ברור לי (כמו גם לאחרים) איך השער הצמוד לטיסה לישראל הוביל לטיסה לדמשק (ובתור ההוא כמובן נשים מכוסות כולן מכף רגל ועד ראש) - ובעיקר במצב הנוכחי...
טיסת לילה שקטה הופרעה בשעה 04:30 לערך כאשר הקברניט הודיע שמאחר ונכנסים לשטח האוירי של ישראל על כל הנוסעים לשבת במקום, לחגור חגורות ולא לקום עד הנחיתה... לא שהיה לי מה לקום, אבל ממתי הוראות הבטיחות האלה ??
בישראל, הופתעתי מאוד לקבל את התיקים שלי (וגם די מהר), זאת בעקבות כל האזהרות והחוויות (של אחרים) ששמעתי על הובלת מטען באיבריה כמו גם העובדה שהתיקים שלי נחו כחצי יום בשדה התעופה במדריד (בין הטיסה ממיאמי לטיסה לישראל)...
מעבר קצר במסלול הירוק (אפילו לא הסתכלו עלי) והופ אני פה!
ביציאה חיכו לי אמי, ואחותי, כמו גם פז - שכולם קמו לכבודי בשעת בוקר מוקדמת זו.
"אומיד בדרך" נאמר לי... "בטח מעוכב על ידי הבטחון" העלינו השערה...
ולפתע, בין כל האנשים היוצאים והנכנסים אני רואה את אומיד רץ לעברי, קופץ מעל ערמת התיקים שלי וכמעט מפיל אותי לרצפה... (אני חושב שמגיע לו דאן 4 רק על זה! טוב, אולי בגלל שלא הצליח להפיל אותי - רק דאן 3).
בארץ מזג אויר חמים ונחמד (ופחות לח מאשר מיאמי. לבינתיים לפחות).
והנה שבתי אל דירתי שחיכתה לי (או שלא) במשך ארבעה חודשים...
זהו... פה נגמר הבלוג...
לילה טוב ישראל!!
חמש שעות איחר המטוס הזה...
זאת בנוסף לשעתיים שחיכיתי לפני השעה היעודה...
יום יפהפה במיאמי הפך ב-4 אחה"צ לאסון... השמיים התמלאו בעננים והחלה סופת ברקים מטורפת.
וכך נסגר לו שדה התעופה הבינ"ל במיאמי למס' שעות... אף מטוס לא נוחת ושום מטוס לא ממריא!
המטוס שלי (שהגיע ממדריד ונאלץ לנחות בשדה תעופה אחר - בפורט לודרדייל) נחת במיאמי בסביבות שעה שמונה וחצי ואנחנו עלינו עליו ויצאנו לדרך ב-21:30 לערך. לידי ישבו שלושה גרמנים שלא הפסיקו לדבר כל הטיסה (טוב נו, עד שנרדמו באיזשהו שלב)...
בבוקר בהגיעי למדריד נתנו לי כרטיס טיסה לשעה 23:30 (באותו יום) ושלחו אותי לנוח בבית מלון קטן וחביב לא רחוק משדה"ת. מסביב לבית המלון - שממה.
החלטתי לוותר על נסיעה למרכז העיר ונשארתי בסביבת המלון.
את אחה"צ ביליתי בשינה (מה שלא היה לי הרבה ביומיים האחרונים) ובערב - הופ לשדה...
לצערי, חברי הטובים ממדריד (רומינה וחוסה) החליטו לבלות את סופ"ש הזה הרחק מן הבית כך שנותרתי לבדי.
כולי תקווה שהמטוס הזה לא יתעכב, אלא ימריא וינחת בזמן!
לילה טוב מדריד!
אוי פלורידה פלורידה...
איזה שבוע מצוין במדינה מדהימה!
אחרי היומיים הראשונים שלי במיאמי, סאות' ביץ', הגיע הזמן לעבור לסופ"ש בפורט לודרדייל המצויה מעט צפונית למיאמי.
פורט לודרדייל היא מין סוג של אמסטרדם או ונציה – מלאה בתעלות היוצאות מן הים, כאשר ליד רבים מן הבתים (המפוארים!!) המצויים ליד התעלות האלה חונות היאכטות הפרטיות (המאוד מפוארות!) של בעלי הבתים (הכנראה מאוד מאוד מפוארים)...
הפעם הגעתי להוסטל קטן בשם דוויל (Deauville – כמו עיר הנופש הצרפתית). ההוסטל שכן באמצע שום-מקום בערך (טוב נו, שתי דקות הליכה מהים) אולם הייתה בו אחלה בריכה (גם אם קטנה) ואחלה חבר'ה! איתי בחדר שהה בחור ברזילאי שיום אחד עזב והתחלף בבחור אירי חביב - עד שאותו ברזילאי החליט לחזור (ביום בו עזבתי).
מאחר וההוסטל שכן ליד הים, מידי בוקר יצאתי לי לשחיה ושיזוף על החוף כאשר בד"כ כשחזרתי – נכנסתי ישירות לבריכה...
ב'ערב יום הזכרון' נערך ברביקיו מסורתי בהוסטל שכלל עוף בגריל (ברוטב ברביקיו) יחד עם כל מיני תוספות מוכנות משקיות קרטון (האריזה מקרטון, לא האוכל!). בין לבין אנשים נכנסו לבריכה ועשו שמח!
מוקדם יותר באותו יום, לקחה אותי אלה למסיבת בריכה באחד מבתי המלון הסמוכים (הבריכה נמצאת בערך 20 מטר מהים – כך שיש גם בחירה). כל מי שרוצה לראות ולהראות מגיע למסיבות הבריכה האלה. הרבה שתיה והרבה אוכל הולך שם, כאשר הספיישל של הבית (בימי ראשון) הוא חזיר שלם על הגריל. לא ניסיתי את המנה הזו, אבל החזיר נראה שמח על המנגל...
יום שבת היה יום יפהפה ואנחנו עצרנו בדרך לאכול מעט אויסטרים (צדפות!!) על שפת הים... מוקדם יותר באותו הבוקר ישבו להן הצדפות על קרקעית הים ולא ידעו מה מצפה להן בצהריים... הצדפות השמחות האלה היו מצוינות, וחבל שהן אינן מצויות בשפע כזה אצלנו בארץ! את הצדפות ליוותה בירה מקומית משובחת ומוזיקת שנות ה-80, כמו גם יאכטות בכל הגדלים והצורות שפשוט חנו לידינו.
בשבת ובשני יצאנו אלה ואני לשופינג ברחבי העיר. פורט לודרדייל היא עיר ענקית שאם רוצים להגיע בה ממקום למקום חייבים רכב, גם אם זה לצאת למכולת השכונתית (!!). כך שנסענו קילומטרים רבים בין קניון לקניון ובין חנות לחנות ע"מ למצוא כל מיני שטויות ולהוציא עליהן את מיטב כספנו!
אני חושב לקחת את אלה בתור המלבישה הפרטית שלי, אחרי כל עצות האופנה והבגדים שעזרה לי לבחור. מה לא היה שם – חולצות, מכנסיים, נעליים, שעונים, עניבה, כמעט עוד כובע, ועוד ועוד...
יום הזכרון האמריקאי (הממוריאל דיי) מסתבר כיום מצוין לשופינג!! כל החנויות כמעט יוצאות בהנחות גדולות – ואנחנו מרוויחים (או מפסידים כסף...)!!
מאחר ובאחד הימים עצרנו לנו בחנות יינות ועשינו רכישה רצינית, היה עלינו לשתות לפחות בקבוק מדי יום – וכך אלה, דניאל ואני עשינו מדי ערב לפני (או במקום) יציאה למסעה כזו או אחרת. כמובן שזה לא מנע מאיתנו לשתות יין נוסף יחד עם הארוחה (אפשר אחרת??)...
ביום שני בערב היה צריך ללכת לישון מוקדם (ולא לצאת....) זאת מאחר ובשלישי בבוקר מוקדם הייתי צריך להגיע למרינה, לעלות על סירה ולהפליג לטיול לבהאמס.
וכך עשיתי.
ביום שלישי בבוקר, אחרי השכמה ב-06:30 הסיעה אותי אלה אל הנמל, שם לאחר בידוק בטחוני מצאתי את עצמי על סיפונה של ה-Discovery Sun. ספינת שיט תענוגות (שכנראה נבנתה לפני הרבה הרבה שנים) הנוסעת מידי יום הלוך וחזור אל איי הבהאמס...
הטיול החל בארוחת בוקר (בופה חופשי) על הספינה – שנורא הזכיר לי ארוחות בוקר בבתי מלון בישראל (ואני לא מדבר על האוכל)... ומשם בר משקאות חופשי לאורך כל היום.
על הספינה הייתה גם בריכת שחיה קטנה – שמולאה במי ים קצת אחרי שיצאנו לדרך – ואני כנראה הייתי אחד הבודדים שבאמת נכנס אליה. בספינה היה גם קזינו בו הפסדתי שני דולרים שלמים במכונות המזל!
ארבע השעות של השיט עברו להן די מהר, בעיקר לאחר שמצאתי לי פרטנרית לטיול (נטליה מאוקראינה)...
רוב היום היה מעונן אך מדי פעם הציצה השמש למספר דקות.. וזה כנראה היה מספיק כדי לתפוס עוד קצת צבע.
האי אליו שטנו נקרא גראנד בהאמה והוא האי הקרוב ביותר ליבשת. הגענו לאי (נטליה, אני ושאר האנשים) ומשם לקחנו מונית לדאון-טאון שהתברר כשוק קטן הבנוי במיוחד לתיירים.
שלחתי את נטליה להצטלם עם אחד המוכרים (זקן עם רסטות) אך הוא ביקש חמישה דולרים בשביל התמונה איתו. ציינתי בפניו שהוא זה שצריך לשלם בשביל להצטלם איתנו והוא שלף לפתע שלט שעליו היה כתוב – "תמונה 5$, וידאו 20$"...
משם המשכנו לחוף הים... חוף חולי עם מים בצבע טורקיז מדהים... המים לא היו קרים מידי וכל מה שנשאר זה רק להכנס פנימה!
אחרי כחצי שעה בים, החל לפתע לרדת גשם! אנחנו הלכנו לחפש מחסה ומאחר וזמננו הפנוי באי עמד לפני סיום, רצנו חזרה לכיוון המונית שחיכתה לנו. ב-100 המטרים האחרונים הגשם התחזק מאוד ואנחנו הגענו למונית רטובים לגמרי.
אחרי שהגענו חזרה לספינה – זמן לארוחת הערב (שוב בופה)... הספינה התרחקה מעט מן החוף והגשם פסק. אחרי מס' דקות סופסוף יצאה השמש מבין העננים ואפשר היה להתחמם מעט. את רוב הדרך חזרה העברנו (בין מרגריטה אחת לאחרת) על הסיפון העליון, צופים באוקיינוס הענק המקיף אותנו... רק אוקיינוס ושמיים המתמזגים אחד בשני.
למחרת בבוקר יצאתי לצלילה מול חופי מיאמי. הצטרפתי לסירה בה רוב הצוללים היו בעצם מדריכים (היו גם קצת קורסיסטים) שיצאה אל לב הים כק"מ ממיאמי ביץ'.
אתר צלילה ראשון – ספינה טרופה מס' 7 (Wreck no.7). זוהי סירה קטנה שטבעה לפני הרבה שנים וכעת כולה מלאה באלמוגים. מסביב חגו להם להקות דגים ענקיות.
משם המשכנו לאתר נוסף – הטנקים (The tanks) – שם שכנו להם שני טנקים שהוטבעו גם הם לפני שנים רבות וכעת מלאים באלמוגים. מסביב לטנקים הייתה גם שונית אלמוגים יפה.
בסה"כ – בים סוף שלנו יש לא פחות מה לראות (גם אם לא הטביעו שם כל כך הרבה כלים).
אחרי הצלילות – זמן לנוח מאחר וזהו ערב אחרון במיאמי, ערב אחרון בטיול...
בלילה הגיעו אלה ודניאל לקחת אותי ל'ארוחה אחרונה'... המקום הנבחר – שוק הבשר (Meat Marker). זהו מקום נוסף לראות ולהראות בו, אולם גם מגישים בו אוכל גורמה משובח.
למנה ראשונה לקחנו פרוסות דג המאצ'י (משהו יפני בלתי מזוהה) שהיה לא פחות טוב מהאוסטרים שלקחנו לצידו.
למנה עיקרית הזמנו סטייק קובי-ביף (Kobe Beef). למי שלא יודע מהו הקובי הזה – זהו בשר מפרה מאושרת. ואיך אותה הפרה כל כך מאושרת?? ובכן מאכילים אותה רק באוכל טוב טעים ובריא, עושים לה מסאג'ים (!!!!!) ומפנקים אותה בכל דרך אפשרית, כך שהבשר שלה הרבה יותר טעים ורך. במקור הבשר הזה בא מיפן (כמובן) אולם היום כבר מגדלים את הפרות הללו גם במקומות נוספים.
אלה הצטערה על כך שלא היה בשר יפני, ונאלצה להסתפק בבשר הקובי האמריקני.
זה היה כנראה הסטייק הכי טוב שאכלתי בחיים שלי!!!
תשכחו ממה שיש בארגנטינה (שם יש בשר משובח ללא ספק) – קובי ביף זה הדבר.
כקינוח לקחנו קרם-ברולה פיסטוק שהיה אחד הקינוחים המשובחים ביותר (אם לא הטוב שבהם) בטיול הזה.
את הארוחה ליווה יין צרפתי נהדר שנגמר לנו מהר מדי...
כמובן שלארוחה כזו יש מחיר, ונאלצנו להוציא מכיסנו לא מעט כסף על הארוחה הזו...
סיום נהדר לטיול נהדר, ולי נשאר יום נוסף להעביר בשיטוט ברחבי סאות' ביץ', כולל המבורגר מצוין בדיינר אמריקאי...
בשדה התעופה יורד גשם (נראה כמו סופת ברקים ורעמים) והטיסה שלי מתעכבת (3 שעות בינתיים והרגע הודיעו על שעה וחצי נוספות). את טיסת ההמשך שלי כנראה אני אפספס...
אולי לא רוצים שאני אחזור לארץ ?!?!?
זהו... נגמר הטיול (כמעט!)
אולי באמת הגיע הזמן לחזור לחיים נורמליים.
ואולי לא??
להתראות מיאמי! גוד מורנינג תל-אביב!
מיאמי .... סאות' ביץ' !
נחתתי ב-05:30 לערך בשדה"ת הבינ"ל במיאמי... משם בדיקת דרכונים.... השוטר שבדק אותי אמר לי לסור לחדר צדדי ולחכות שם. חיכיתי כחצי שעה יחד עם קבוצה של כ-10 בוליביאנים וכומר איטלקי.
כשהגיעו השוטרים, הם התיישבו ליד מחשב והחלו לתקתק. ראשון הם קראו לכומר האיטלקי – אחרי כ-5 דקות שיחה עימו נתנו לו חזרה את הדרכון ואמרו לו להמשיך לביקורת הגבולות. מיד אחר כך "מיסטר בן דייויד" – מיד ניגשתי אל השוטר. הוא נתן לי את הדרכון ואמר לי להמשיך הלאה... עדיין לא הבנתי למה עכבו אותי מלכתחילה, אבל אני לא מצפה מביקורת גבולות להיגיון.
אחרי כן, עברתי עוד כמה אנשי ביטחון, ביקורת גבולות ומכס (שאחד שאל אותי מה פתאום אני מטייל עכשיו, שנים אחרי הצבא – והוסיף ואמר שלדעתו זה דבר נפלא מה שהצעירים הישראלים עושים).
משם, אוטובוס למרכז העיר, אל ההוסטל שם אמרו לי לחזור לעשות צ'ק אין ב-12:00 (השעה הייתה 07:30 בבוקר). נו טוב, מה יש לעשות אם לא לשוטט ברחובות הריקים של סאות' ביץ'...
אפילו ב-8 בבוקר החוף כבר מלא באנשים - מי מהם משתזף ומי עושה ספורט. כל החנויות סגורות פרט לסטארבאקס עם הקפה הגרוע (!!). הכל נפתח ומתעורר ב-10.
ב-12 הגעתי חזרה בשביל צ'ק אין. משם המשכתי למסעדת 'חמישה בחורים' (Five Guy) הידועה בהמבורגרים המצוינים שלה (אני לא ידעתי עד שהגעתי. עשתה עלי רושם טוב מבחוץ...). המבורגר מצוין והר ענק של צ'יפס שלא יכולתי לחסל אפילו חצי יחד עם כוס שתיה למילוי חופשי – וכל זה במחיר נמוך מארוחה במקדונלדס...
אחה"צ – יםםםםם..... אחרי כל כך הרבה חודשים בלי חוף נורמלי לרחוץ בו (מאז החופים המדהימים של ברזיל – האחרון שלי היה באילייה גראנדה) הגיע הזמן ללכת לרבוץ בחוף ולשכשך במי האוקיינוס החמימים... איזה כיף !!
בשמיים מטוסים עם שלטים המודיעים על המסיבות שיש בערב – כולל הופעה של פי דידי (לשעבר פאף דאדי - למי שזוכר).
בערב באו אלה (ידידתי משכבר הימים) ודניאל בן-זוגה לאסוף אותי למסעדה. הם לקחו אותי למסעדת 'דולורס אבל אתה יכול לקרוא לי לוליטה' – שהיא מסעדת פיוז'ן עכשווית, ורוב הסועדים בה כמו גם העובדים בה – דוברי ספרדית. אני הזמנתי את מנת ה-מהי-מהי (Mahi Mahi) שהוא למעשה דג-דולפין. זהו אינו דולפין באמת (היונק) אולם סוג של דג... את כל זאת גיליתי רק לאחר סיום המנה. המנה הייתה לא רעה בכלל (בהתחשב בכך שאני לא מת על דגים).
משם המשכתי לבר ה-שור (Shore) כדי לראות את הלייקרס מנצחים מסל בשניה האחרונה ולשתות מעט.
סוף השבוע הזה הינו סופ"ש (ארוך) של יום הזכרון האמריקאי (memorial day). מסתבר שזה הזמן הכי טוב בשביל לצאת לחופשה, והמוני אנשים (כמעט כולם שחורים – ברדיו הודיעו על כ-300 אלף מבקרים) המציפים את סאות' ביץ' לכבוד ה'חג'.
הבחורות השחורות מתחלקות ל-3: בחורות בגובה 1.80 ומעלה. בחורות ברוחב 1.80 ומעלה ושאר הבחורות הנורמליות. אצל הגברים היחס קצת אחר, מאחר ויש יותר בחורים מעל 1.80...
כמו כן, נראה כאילו כל מי שלא שחור פה – מדבר ספרדית.
למחרת בבוקר, קודם כל ים!!
החוף היה מלא בבחורות חשופות חזה המשתזפות להנאתן...
אחרי הים הגיע הזמן להתחיל שופינג (בכל זאת, 3.5 חודשים התאפקתי – בערך)... אולם לפני כן, ארוחה במסעדה קובנית קטנה... האוכל הזכיר לי מאוד את הטיול בקובה לפני מס' שנים!
על הדרך, חנות של אפל – הרבה יותר שווה מאלה שיש לנו בארץ... שיחקתי עם האייפד והחלטתי שאני גם רוצה כזה – אבל בגלל עקרונות שונים – ויתרתי הפעם...
לפנות ערב, החלטתי לקפוץ למספרה...
הספר, בחור פרואני עליז, החל להציע לי כל מיני הצעות מגונות להן סירבתי בתוקף. לבסוף התרצה ואמר לי לשלוח אליו חברים (אם מישהו מעוניין, נא להודיע).
הוא סיפר אותי וגילח אותי ככה שלא הייתי בטוח אם זה אני שם במראה... אבל כנראה שכן...
לבסוף אחרי ששילמתי לו, הזכיר לי את עניין החברים והציע לי עוד כל מיני הצעות נוספות...
בערב, כבר אי אפשר היה לצעוד ברחובות עקב המוני בני האדם והשוטרים המציפים את המקום. פשוט שחור בעיניים (וגם כחול ואדום מהבהבים)...
החלטתי לסעוד בערב במסעדת סושי-סמבה הידועה. רול אחד של סושי עלה לי יותר מארוחה שלמה בג'פניקה בתל-אביב, אולם מצד שני גם היה הרבה יותר טוב! שילוב של סושי ושל פלפל חריף (חלפיניו) זה פשוט שילוב מנצח!!!
במקום הייתה ברמנית מהממת אולם כשרון למשקאות אין לה... אני אמנם סיימתי את המוחיטו שלי, אולם אנשים אחרים התלוננו והחזירו לה משקאות... כנראה יופי לא מספיק בארה"ב!
כ-200 שקל ארוחה ליחיד, אולם היה שווה כל דולר!
צפון אמריקה כל כך שונה מדרומה, האנשים אחרים, האוכל אחר והאקלים שונה לגמרי....
מצד אחד המקום גורם לי לשכוח את הטיול שהיה לי עד עכשיו אולם מצד שני – טיול כזה אי אפשר באמת לשכוח!
בינתיים, אני סופר את הימים לאחור עד החזרה, ולא נשארו עוד הרבה...
איתי, מיאמי
מאצ'ו פיצ'ו!
אחד המקומות המועמדים בתחרות פלאי תבל החדשים (כמו גם ים המלח שלנו!). יש למקום הזה סיכוי לא רע בכלל!!
05:30 בבוקר דופקים על דלת החדר שלי – הגיע הזמן לצאת לדרך.
אני נדחס למיניואן עם עוד 10 אנשים ואנחנו יוצאים לדרך.
בצהריים אנחנו מגיעים לואדי ובו נהר רחב – אותו יש לחצות באמצעות מעין קרונית קטנה התלויה על כבל בין שני צידי הנהר. את הקרונית מושך 'מפעיל' מן הצד השני באמצעות חבל דק... לא הכי נעים להיתקע שם באמצע, אבל כנראה יש להם ניסיון של שנים ולא נתקענו.
משם, המשכנו רגלית וברכבת עד לעיירה קטנה בשם אגוואס קליינטס (Aguas Calientes – או בעברית 'מים חמים'). העיירה הזו מצויה למרגלות הר המאצ'ו פיצ'ו ויש בה מעיינות טבעיים של מים חמים.
ב-04:00 בבוקר השכמה (השעון לא העיר אותי קודם) – צריך לקום ולמהר לעלות להר...
שעה ורבע של טיפוס – מיליון מדרגות בערך (והכל בחושך!!), ע"מ להגיע לכניסה לאתר.
מאצ'ו פיצ'ו הוא למעשה השם של ההר הסמוך לעיר העתיקה. פירוש השם הוא 'הר ישן'. את העיר העתיקה גילה היסטוריון שחיפש את 'העיר האבודה' לפני כמעט מאה שנה. לעיר עצמה אין שם רשמי ידוע או מוכר – בכל זאת, עיר אבודה במשך מאות שנים (המקומיים קוראים לה – העיר שבעננים).
בעיר קיבלנו הדרכה על מבנה המקום ומה היה בו. ישנן שתי השערות לגבי העיר – האחת שהיא שימשה כעיר נופש למשפחת המלוכה של האינקה. השניה אומרת שהמקום שימש כאוניברסיטה עבור רמי המעלה. אין הוכחות חותכות לאף אחת מן ההשערות.
העיר עצמה כ-40% מקורית ועוד כ-60% משוחזרת.
בסמוך לעיר ישנו הר קטן המתנשא מעל העיר ושמו וואיינה-פיצ'ו (Wayana Pichu או בעברית ההר הצעיר) – טיפוס של עוד כחצי שעה הביא אותנו לראשו על מנת לקבל תצפית נהדרת על העיר מלמעלה.
לאחר מכן, אני רצתי מהר בכל המדרגות המובילות מטה אל אגוואס קליינטס ע"מ להספיק לרכבת המובילה חזרה לקוסקו...
בשעה 00:30 לערך הגעתי חזרה אל ההוסטל שלי, ומאחר וזה היה לילה אחרון בקוסקו – יש לצאת ולבלות!!
למחרת בבוקר, תאמתי יחד עם רוני (שהגיע איתי מלה-פאז) והחלטנו שאי אפשר לבזבז יותר זמן, וצריך ללכת לקפוץ בנג'י.
לא יודע למה קבעתי איתו...
בעודנו מושכים כסף בכספומט בעיר, נתקלנו בשתי ישראליות שאחת מהן הכרתי קודם לכן ושאלנו אותן אם הן רוצות להצטרף לבנג'י. מעיין סירבה ואילו קרן אמרה מיד – כן!
תפסנו מונית ונסענו אל עמק ה'אקשן'. בעודנו מתקרבים ראינו מישהו תלוי לו באויר לא מאוד רחוק מאיתנו. "בשביל זה באנו לפה?" שאלתי...
רוני תפס פיקוד ניגש לקופה וסגר מיד על מחיר בשביל שלושתנו לא רק לבנג'י אלא גם ל'סלינגשוט" (הסבר בהמשך).
הבנג'י פה בוא סוג של קרון התלוי בכבלים ועולה לגובה של 122 מטרים מעל הואדי.
רוני עלה ראשון... 5 דקות לאחר מכן הוא פשוט היה תלוי באויר מן הרגליים... כשירד למטה – איזה חיוך היה לו על הפנים....
אחריו הגיע תורי.... אני שואל את החבר'ה בעודם קושרים אותי – "הדבר הזה בטוח?" והם אומרים לי שאין לי מה לדאוג... אני נכנס ל'מעלית' ומתחיל לעלות למעלה יחד עם עוד בחור שמצלם אותי בוידאו.... אנחנו מגיעים עד למעלה והוא פותח את הדלת ואומר לי תעמוד פה ופשוט תקפוץ למטה. אני שואל אותו – "מה לקפוץ, אתה השתגעת??"... אני מחכה רגע, מחכה רגע נוסף... על החיים ועל המוות ... ידיים לצדדים, צעד קדימה – ואני נופל... והפעם - אף אחד לא קשור לי לגב....
אחרי מס' שניות אני מרגיש משיכה חזקה כלפי מעלה ברגליים, כשהחבל נמתח...
אני מטלטל עוד כמה פעמים באויר כשתוך כדי זאת, הקרון אליו אני קשור יורד למטה ומקרב אותי אל הקרקע.
אדיייייייייייייייייייייייייר!
אבל לא יודע אם אני אעשה את זה שוב.
אחרי שגם קרן קופצת, אנחנו מתקרבים אל רחבת הסלינגשוט (קלע) המכונה גם סופרמן. מה שקורה פה זה ככה... קושרים את אותו החבל של הבנג'י אל הגוף מצד אחד ומצד שני אל הקרון/מעלית; חבל נוסף קושר את הגוף אל הקרקע. החבל נמתח טוב טוב (כלפי מעלה). וברגע מסוים פשוט מנתקים את החבל המקשר לקרקע – וככה עפים אל השמיים כמו סופרמן (כמובן שאי אפשר בלי גלימה – והם מספקים אחת שכזו).
אז אחרי 4 בנות ישראליות שפשוט עפו אל השמיים (וגם נחתו אח"כ) ואחרי רוני הגיע תורי....
כמה שהבנג'י היה מצוין וכמה שהצניחה החופשית מעולה – אין תחליף להתעופפות הזו...(הנה זה פה: http://www.youtube.com/watch?v=FgnLBFdwrA8
אחרי כל האדרנלין הזה, חזרה לעיר וזמן למסאז'! לא זוכר מתי השקעה של 30 שקל הייתה כל-כך כדאית!
אחרי המסאז' אנחנו פוגשים כמה חבר'ה שמספרים לנו שהייתה רעידת אדמה בבוקר (באמת?!?!) ושאין אוטובוסים ישירים ללה-פאז (כמו זה שהייתי אמור לקחת באותו ערב)!
אני מיד רץ לסוכנות (נסיעות, לא היהודית) ע"מ לברר את העניין... ושם אומרים לי שאכן יש בעיה.
אני מחליף את הכרטיס בכרטיס לעיר אחרת בפרו (פונו), הקרובה יותר לגבול ע"מ להמשיך משם את הנסיעה לבוליביה.
קוסקו עיר מאוד מהנה ומושכת, חבל שלא היה לי יותר זמן לבלות שם (יש מי ש'נתקע' שם חודשים!!)
בדרך לפונו אני מבין שפשוט עיירה אחת בדרך לבוליביה החליטה לשבות (עקב מחירי הדלק שעלו - וגם ככה מאוד גבוהים) – ואף רכב לא יכול לעבור דרכה, וע"כ יש עיכובים וביטולים.
לקחתי לי אוטובוס המשך ללה פאז ב-07:30 בבוקר. ברגע שהגענו לעיירה השובתת ירדנו מהאוטובוס עם כל התיקים וחצינו את העיירה (כ-3 ק"מ) במשך כ-40 דקות. לאחר המתנה קצרה הגיע אוטובוס מן הצד השני עליו עלינו. הוא לקח אותנו עד לנהר – שם (ללא המתנה של שש שעות, הפעם) עלינו על סירה קטנה בעוד האוטובוס הועלה על מעין רפסודה שלקחה אותו לצד השני.
משם המשכנו בדרכנו עד שבאחד הפרברים של לה-פאז, האוטובוס שבק חיים. יותר משעה של עבודה על המנוע עד שחזר שוב לחיים ולקח אותנו למרכז העיר הפקוקה של לה-פאז. משם מונית (של כ-20 דקות – בהליכה לוקח 10) עד להוסטל הנכסף. סה"כ 21 שעות מרגע היציאה מקוסקו ועד ההגעה להוסטל בלה-פאז. בד"כ זה לוקח לא יותר מ-12...
למעשה חזרתי ללה-פאז ע"מ לקחת משם טיסה לצפון אמריקה- ארה"ב – מיאמי – סאות' ביץ'.
זה היה עבורי לילה אחרון בלה-פאז, לילה אחרון בדרום אמריקה. אמנם תכננתי לבלות קצת יותר שעות בעיר אולם הנסיבות גרמו לי להגיע מאוחר – בלי אפשרות לעשות שופינג באותו יום.
לקחתי עימי את קייט (שסבלה אותי בשקט באוטובוס עד לה-פאז) ויצאנו למסעדה, ע"מ לאכול סטייק אחרון בדרום אמריקה (בשבילי לפחות).
הזמנו סטייק של קילו מאתיים (אומיד, לתשומת ליבך) פלוס בקבוק יין וחיסלנו הכל עד שלא נשאר זכר לאדום הזה ולאדום הזה! מאוד מאוד הזכיר את הסטייקים של ארגנטינה (שאין להם תחליף) ובהחלט היה שווה בתור 'ארוחה אחרונה'.
ושוב, מאחר ועבורי זה היה לילה אחרון ביבשת, החלטתי לחגוג עד הרגע האחרון וכך ביליתי בבר של המלון עד שגירשו אותנו (כאשר אחד החבר'ה היה אמריקאי מל.א. שהתעקש לדבר איתי ועם כולם צרפתית לא משנה כמה הסברנו לו שלא מבינים מילה ממה שהוא אומר). משם הלאה למועדון עד השעות הקטנות של הלילה, עד שלא היה יותר כח לרקוד או לשתות...
למחרת בבוקר, תפסתי את קייט וסחבתי אותה איתי לסיבוב שופינג, שלפניו הייתי צריך להשיג בחזרה את הכובע שלי...
למה כובע, בוודאי שואלים... ובכן, לפני כשלושה שבועות, כשעזבתי את פוטוסי – שכחתי את הכובע הירוק המגניב שלי בהוסטל, ומאז ניסיתי להשיג אותו חזרה. הבטיחו לי בהוסטל שישלחו לי אותו אולם הדבר לא קרה (וזאת למרות שהטרדתי אותם בעניין מדי יום). לבסוף חברי משכבר הימים הנרי הגיע לפוטוסי ושלח את הכובע אלי ללה-פאז...
הגענו אל חברת האוטובוס בה אמור היה לחכות לי הכובע. נתתי את כל הפרטים – אולם אין חבילה. אמרו לי שאנסה 10 מטר משם, יש סניף נוסף של אותה חברה ואולי החבילה שם. גם שם לא היה כובע או שום דבר אחר בשבילי. חזרתי לסניף הראשי והם ניסו וחיפשו שוב ושוב אולם ללא הצלחה ואמרו שאולי זה בחברה אחרת עם שם דומה. גם שם – שום דבר.... נאלצתי לחזור אל האינטרנט כדי לרשום היטב את כל הפרטים (שכבר רשמתי קודם ללא סדר).
לאחר מכן החלטתי לעבור שוב לפי הסדר אצל כל החברות והסניפים.
באותו סניף קטן של החברה הראשונה – לפתע צץ לו הכובע מבין הדפים!!
האיחוד היה מרגש!!
משם המשכנו קייט ואני אל השווקים למעט קניות (בכל זאת, אמור להיות המקום הזול ביותר בדרא"מ)...
טיול בין הדוכנים – בגדים, סוודרים, עוברים של לאמה (!!!!), תבלינים, נעליים – והכל בזול!
יצאתי עם חליפה חדשה.
בערב, הזמנתי מונית שתיקח אותי לשדה"ת. השומר בהוסטל עושה לי סימן שהמונית בחוץ.
אני יוצא ורואה קבוצה של שוטרים מסביב למונית ולנהג.... נראה שכשהוא חנה מול ההוסטל, הוא עלה על קונוס שהציבה המשטרה ושבר אותו...
הם לקחו ממנו פרטים רשמו הכל טוב – בינתיים אני ביקשתי מהשומר בהוסטל שיזמין לי מונית אחרת מאחר ולא נראה שאנחנו זזים בזמן הקרוב, אולם לאחר שאמר שעוד 2 דקות תגיע מונית נוספת יצאנו סופסוף לדרכנו...
בדרך, מזל (של הנהג) שהיה פקק והוא עצר בחנות של כלי עבודה וקנה קונוס חדש עבור המשטרה!
קצת המתנה בשדה התעופה – וזהו, להתראות לך דרום-אמריקה. עד הפעם הבאה!!!
הטיול בדרום אמריקה נגמר, אולם הטיול עצמו עדיין נמשך.
(ועל כן, כדי להתכונן לקיץ בארץ החלטתי לנפוש מעט במיאמי - ועוד שבוע בחזרה לארצנו...)
הוסמכתי!
סיימתי קורס מצנחי רחיפה בשלום (יחסית) וכעת אוכל לרחף כאוות נפשי (באם אשקיע אלפי דולרים במצנח משלי).
הטיסה האחרונה הייתה הטובה מכולן (אולי חוץ מההמראה). ריחפתי באויר מעל עשרים דקות ללא כל עזרה מהקרקע... הרגשתי על עצמי טוב טוב את בועות האויר החמות, אלה שגורמות למטוסים לרעוד. הן מקפיצות כל מה שנקלע אליהן למעלה...
וגם בהתקרבי לנחיתה בהיותי בגובה של פחות מ-10 מטר, הקפיצה אותי בועת אויר שכזו לגובה של יותר מ-20 מטר, מה שגרם לי לעשות סיבוב די גדול לנחיתה בין שיחים לעצים (בין! לא בתוך!!), אבל לא נורא בכללללל.
לאחר סיום הקורס, לקחתי את החבר'ה והכנתי עבורם שקשוקה (בפעם הראשונה בחיי). יצא לא רע בכלל (למרות שכנראה לא אוסמך לדוקטור בעקבות המנה הזו)!
ולמחרת בבוקר – אוטובוס ללה-פאז. עיר הבירה הגבוהה בעולם,
לא ברור מה הקסם של לה-פאז, אבל יש בה קסם שגורם לאנשים להשאר בה... אולי האנשים שמגיעים אליה, אולי חיי הלילה ואולי השווקים הזולים ביבשת...
אני נשארתי רק יום וחצי. (אבל עוד אחזור)
לא הספקתי לראות הרבה, אבל איזה מסיבות שיש שם... ואיזה שווקים... ואיזה אנשים!
בבר בהוסטל בו שהיתי (לוקי – המקום!) יש מסיבה גדולה מידי ערב. ביום בו הגעתי זה היה ליידי'ז נייט – מי שמחופש לאישה שותה חופשי. הנשים האמיתיות מקבלות הנחה. היה נורא משעשע...
בסוף הערב התחלתי לדבר עם בחור מבוגר למדי שעובד כשף במס' מסעדות בעיר. מסתבר שהוא היה השוער של קבוצת מכלן (הבלגית) בתקופה בה אלי אוחנה שיחק שם... איזה סיפורים ורכילויות שאני שמעתי!!! Give me hope, Ohana...
אחרי שיחות ובירורים החלטתי להחיש את צעדי ולמהר לנסוע לפרו. הצטרפתי אל ורד ורוני (את ורד פגשתי עוד בארגנטינה ואילו את רוני פגשתי לראשונה במשרד הנסיעות – הוא אומר לי שאני מוכר לו. אני מתוודה שאין לי מושג מי הוא. מנסים לברר מאיפה ובסוף מסתבר שגם הוא היה במחפשים אחרי באילייה גראנדה) ויחדיו לקחנו אוטובוס אל קוסקו עם עצירה בעיירה קופקבנה (שעל שמה קרוי החוף המפורסם בברזיל) ע"מ לבקר באי השמש הסמוך (שם ע"פ תרבות האינקה נולדה השמש). עקב הרוחות החזקות באותו יום, נאלצנו להמתין למעלה משש שעות בעיירה טקינה למעבורת רעועה שתעביר אותנו נהר ברוחב של כ-100 מטרים. העיירה הזו היא בגודל של שני רחובות בערך וכיכר מרכזית אחת על שפת הנהר.
בעודנו מסתובבים בעיירה ומחפשים מה יש לעשות שם, הגיעה לאוזנינו מנגינת 'התקווה'. מיהרנו בעקבות השירה – ולהפתעתנו היא התנגנה מתוך רמקול גדול מעל איזשהו מרכז מטיפים של ישו. אחרי ההמנון שלנו, הייתה הרצאה ארוכה (בספרדית - שלא ממש הבנו) לגבי ישראל. ואחרי כמה דקות התנגנו מספר שירים נוספים בעברית... החלטנו לא לחקור את הנושא לעומק אלא ללכת ולחכות למעבורת שלנו (שלא ממש זזה). פקק ענק של עשרות אוטובוסים, מוניות, מכוניות, משאיות וסתם אנשים שלא יכלו לעבור לצד השני גדש את כל רחובות העיירה. בסוף אחה"צ הצלחנו לעבור בשלום את הנהר הסוער.
בגלל המתנה זו, נאלצנו לוותר על הביקור באי השמש ונשארנו ללון בקופקבנה שהיא עיירה די משעממת.
למחרת בצהריים אוטובוס אל מעבר הגבול עם פרו ומשם הלאה אל פונו. בפונו לקחנו סיור אל האיים הצפים – אלה איים מעשה ידי אדם, בלב אגם הטיטיקאקה, עליהם מתגוררים ועובדים אנשים. האיים בנויים מגושי אדמה גדולים המחוברים יחדיו שעליהם הרבה צמחיה מיובשת (דמוית קש). ולא ממש ברור מה הניע אנשים לעבור מאדמה יציבה לאדמה הנעה עם גלי האגם...
לקוסקו הגענו ב-4 לפנות בוקר. נסעתי אל ההוסטל עליו המליצה לי לירון (גם היא במחפשים מאילייה גראנדה) ומיד הלכתי לישון.
ישנתי כמעט יום שלם (הגעתי במצב בריאותי לא הכי טוב) כמו גם חצי מהיום למחרת. אולם לאחר מכן התאוששתי וחזרתי לעצמי...
ראפטינג רמה 3-3.5 בתור התחלה, יחד עם קבוצה של שישה רומנים (נורא רציתי לזרוק להם מילים מהמערכונים של ארץ נהדרת אבל החלטתי לוותר).
מה שבאמת הוכיח לי שחזרתי לעצמי היה השופינג שעשיתי בערב בשוק המקומי.
יום נוסף של שיטוטים ברחבי העיר הסתיים במסיבה גדולה במועדון מקומי. יצאתי משם ב-4 בבוקר ובחור מקומי שואל אותי מאיפה אני, האם מברזיל? אני אומר לו "ישראל" ואז הוא שואל אותי בעברית כמעט בלי מבטא "אחי רוצה סמים קשים? אולי סמים קלים??". אני מודה לו בנימוס ובורח מהמקום... עוד שעה עד הנסיעה למאצ'ו פיצ'ו. אני ער כל הלילה (לא בגלל המתח אלא בגלל שאני לא אוהב להתעורר ב-04:30 ומעדיף להשאר ער) מחכה...
אולי זה יהיה שיא הטיול ? אני לא מאמין, אחרי כל מה שעברתי עד כה!!
הזמן קצר והמלאכה מרובה... ימים אחרונים בדרום אמריקה...
ולמי שלא יודע, בעוד שבועיים אני בבית!
באוויר..... באוויר...
איזו חוויה מדהימה זו – לרחף באוויר, ועוד לשלוט בטיסה הזו!
טיסת סולו שניה...
עלינו אל ראש ההר (נסיעה של כ-25 דקות) לטיסה השניה באותו יום.
לפני המריאו מרסלו (המדריך!!) יחד עם אהרון לטיסת טנדם. בעוד הם באויר אני מסדר את המצנח על הקרקע, בודק אותו טוב טוב ומוודא ששאר הציוד במצב לטיסה. אחרי שהם הגיעו לקרקע – הגיע תורי – וזה הזמן להתחבר למצנח ולצאת לדרך.
ד"א, סרטון ההמראה ב-יוטיוב... בקרוב הלינק!
בערב יצאנו הנרי ואני יחד עם שאר המדריכים ועוד כמה חברים למסעדה כדי לחגוג. בהתחלה הבטחתי להם ארוחת ערב ישראלית מעשה ידי, אולם מאחר ואשתו של מרסלו כבר הזמינה את הבית והמטבח לאותו ערב – יצאנו למקום אחר. המקומיים לקחו אותנו למסעדה מוכרת בה חלקנו מגוון מנות מקומיות מצוינות. את האוכל ליווה משקה דמוי ברנדי (דמוי פיסקו למי שמכיר) ששותים בשילוב עם ג'ינגר-אייל. מעניין... אבל אני מעדיף יין. יחד עם זאת במסעדות ובברים רבים נותנים ליושבים בשולחן משחק (מאוד נפוץ בבוליביה) של חמש קוביות ומיכל קטן כדי לערבל אותן. עד הערב לא ידענו מה המשחק הזה בדיוק, אולם החבר'ה הסבירו לנו את כללי המשחק – ולהפתעתי גיליתי שהוא מאוד דומה ליחצה (Yatzee) המוכר והטוב – וזה מה שעוזר למקומיים להעביר ערב משעשע בבר!)
ובחזרה לריחוף – אני נמצא כחמש דקות באויר, מתרחק מאזור ההמראה ומתקרב לאזור הנחיתה. מרסלו מכוון אותי דרך מכשיר הקשר – קח ימינה, עכשיו ישר, פנה שמאלה... ולאט לאט אני מנמיך טוס קרוב לאזור הנחיתה.
ארוחה 'עממית' פה בבוליביה היא עניין של פחות מ-10 שקלים,. עבור המחיר הזה (יש גם ב-6) מקבלים בד"כ חתיכת לחם, סלט קטן, מרק כלשהו, מנה עיקרית חמה (בד"כ עם בשר) וקינוח. המנות לא גדולות אבל הארוחה בהחלט משביעה!
כמובן שיש מקומות המגישים מנות גדולות יותר ואיכותיות יותר, אולם על זה צריך לשלם קצת יותר (18 שקל לסטייק סינטה של 300 גרם למשל).
יום נוסף של טיסות עבר עלינו (היום השני בשבילי). הנרי כבר סיים את הקורס ועכשיו עושה צניחה ראשונה כ'טייס' מן המניין. הצטרף אלינו ז'אן-איב שעשה קורס שכזה לפני כ-20 שנה, אבל מאחר ולא צנח מאז עושה זאת שוב. טיסה ראשונה שלי – המראה לא כל כך טובה אבל הצלחתי לתקן ומרסלו הדריך אותי אל אזור הנחיתה שם נחתי בצורה לא כל כך טובה (לא בלמתי את המצנח מספיק חזק) אולם באמצע אזור הנחיתה. טיסה שניה כבר הייתה הרבה יותר טובה כאשר אני כבר מחליט לבדי מתי לפנות ולאן לטוס כאשר רק בנחיתה הדריך אותי מרסלו – היישר אל שולי אזור הנחיתה – נחיתה רכה.
(אני יודע שהכתיבה הנכונה היא נחתי ולא נחתתי, אבל ככה תדעו שאני לא פה בשביל לנוח!)
אני מנמיך טוס ומתחיל להיכנס אל אזור הנחיתה... מרסלו ממשיך להדריך אותי בקשר... אני נמצא בגובה של כ-10 מטרים ומנמיך עוד.
פה בקוצ'במבה יש רמזורים כמעט בכל צומת, אולם נראה כאילו הרמזור הוא המלצה בלבד – מכוניות מתקרבות אל הצומת ואם הרמזור אדום הנהגים מאיטים מעט, מצפצפים וממשיכים לנסוע. אם הרמזור ירוק לא עושים אפילו את זה אלא ממשיכים בדהרה. לא ברור לי איך אין פה תאונות...
עוד יום של טיסות סולו הסתיים. זה כבר היום השלישי! ובכל טיסה אני מקבל פחות ופחות הדרכה מן הקרקע. אני יוצא לדרך. המראה ראשונה טובה. כשאני מרחף לי מעל ההר מגיע לפתע נשר ועף כעשרים מטר ממני. אחרי כ-20 שניות כנראה נמאס לו ממני והוא ממשיך לו בדרכו. אני ממשיך לכיוון אזור הנחיתה. זה יום חם והרוח לא חזקה מה שמקצר את הטיסה וגורם לא להיות לא הכי נוחה (בועות באויר, מערבולות וכאלה). כמה סיבובים באויר, מעל אזור הנחיתה ובסמוך לו... מרסלו מדריך אותי (או ניסה לפחות) לעשות עוד סיבוב לפני הנחיתה אולם אני החלטתי שהספיק לי להפעם וטסתי לכיוון אזור הנחיתה... עברתי את אזור הנחיתה גבוה בכמה מטרים מעל הקרקע – ונחתתי בשדה הסמוך כ-40 מטר, בסמוך לשיח קוצני שהשאיר עלי שתי שריטות קטנות.
זמן לצניחה נוספת – נוסעים אל ראש ההר. הפעם אני יוצא לדרך ראשון. ארבעה נסיונות המראה (הרוח לא כ"כ טובה ואולי אני לא התאמצתי מספיק) עד שהייתי באויר. הפעם החלטתי שאני עושה את הטיסה הכי טובה עד עכשיו. אולם שוב בגלל החום התקרבתי לקרקע מהר מידי (לטעמי) ולא היה מספיק זמן לעשות תרגילים וסיבובים. לבסוף התקרבתי לאזור הנחיתה ונחתתי במרכזו בצורה מושלמת.
בעיר הזו (קוצ'במבה), יש שווקי ענק בהם אפשר למצוא כל מה שרוצים – החל מברגים, שעועית, כובעים, ג'ינסים, גרגרי חומוס, מעילי עור, נעליים, בשר, מחשבים, דיסקים, אופניים ועוד ועוד. משהו אחד שלא מצאתי פה (אבל ראיתי במקום אחר) היה דינמיט. בינות הדוכנים השונים, ישנם דוכני מזון רבים המוכרים אוכל מכל הסוגים וכל המינים (המקומיים). פשוט נחמד להתהלך ביניהם ולהריח את ריחות האוכל המושכים. המחירים מאוד נמוכים יחסית לישראל – אולם חלק מהדברים אפשר למצוא בזול יותר במקומות אחרים בבוליביה.
מאחר והתיק שלי מלא כבר שלושה חודשים לערך, אני לא ממש מחפש ולא ממש קונה דברים חדשים – רק מסתכל ומתעניין.
אה כן, לגבי טיסת הסולו השניה שלי ... בסוף נחתתי על עץ...
לי שלום, לעץ (בתמונה למטה) קצת פחות (בכל זאת היה צריך לנתק ממנו מצנח שהתחבר אליו טוב טוב)
בוליביה!
מדינה מדהימה שאני לא מאמין שכמעט ויתרתי עליה. במדינה הזו יש כ"כ הרבה 'הכי בעולם', למשל עיר הבירה הגבוהה בעולם (לה-פאז) או פשוט העיר הגבוהה בעולם: וככה הגעתי אל פוטוסי!
פוטוסי השוכנת בגובה 4060 מטר מעל פני הים הינה עיר כורים, המוקפת במכרות כסף ושאר מתכות. לפני כחמש מאות שנה זו הייתה העיר העשירה בדרום אמריקה אולם הימים חלפו ומרבצי הכסף אינם כשהיו. כיום, כורים שם מתכות שונות אותן מייצאים מבוליביה למדינות רבות. כורה מרוויח באזור ה-80 בוליביאן ליום שזה משהו כמו 50 שקל.
מאחר והעיר ידועה במכרות, היה עלי לבדוק לעומק את הנושא, וכך מצאתי את עצמי (יחד עם פראוקה ההולנדית) בסיור אל מכרה כסף.
המדריך שלנו לאותו יום היה אפרה (Efra – כנראה קיצור של אפריים), כורה לשעבר שמדבר אנגלית כמו גם ספרדית וכמובן קשואה (Qeshua) שהיא שפת אימו.
אפרה לקח אותנו קודם כל להחליף בגדים, וכך עלינו על מדי ב' של כורים (מכנסים וחולצה סינטטיים דהויים משהו, מגפיים, קסדה וכמובן פנס ראש). משם המשכנו אל שוק הכורים. בשוק זה אפשר לקנות כל מה שכורה (מנוסה כמו גם מתחיל) יכול לרצות – אוכל, מקושים, שתייה קלה, אתי חפירה, עלי קוקה, דינמיט, אלכוהול, איזמלים ועוד ועוד... בתור מתנה לכורים שנבקר קנינו שתיה קלה, דינמיט ועלי קוקה – משהו סמלי.
משם נסענו אל מפעל בו מעבדים את חומר הגלם מהמכרה – מפרידים את המינרלים (המתכות השונות) מכל שאר הפסולת – למטרות יצוא.
לאחר מכן – המטרה שלשמה התכנסנו – הגענו אל אחד המכרות באזור.
נכנסנו פנימה אל תוך מנהרה צרה וחשוכה. האור היחיד היה פנסי הראש של הקבוצה. גובה התקרה השתנה בין שניים וחצי מטר לגובה מטר. לאורך המנהרה היו פסי מתכת עליהם מסיעים קרונות מלאי חומר (נראה כמו חול ואבנים).
המכרה הזכיר במעט את מה שרואים בסרטי אינדיאנה ג'ונס – אולם הרבה הרבה פחות מפואר וגדול..
ע"מ לעבור לקומה אחרת במכרה (להכנס עמוק יותר לבטן האדמה) היה עלינו לזחול במנהרות צרות (50-80 ס"מ גובה) שבהן אין כמעט אויר ודי קשה לנשום. אחרי כל מעבר במנהרה שכזו היינו צריכים לעצור למס' דקות ע"מ להסדיר את הנשימה...
אחרי שירדנו עד לרמה הרביעית במכרה – לשם מגיעים צינורות עם אויר דחוס, מה שמאפשר לכורים לנשום ביתר קלות, פגשנו מספר כורים ושוחחנו איתם. מה שמחזיק את הכורים במשך כ-12 שעות בבטן האדמה הוא בעיקר חוש ההומור שלהם... הם אינם אוכלים כלל במשך היום (ארוחת בוקר רצינית וארוחת ערב גדולה), הם שותים מעט וצוחקים הרבה!
הם לא עובדים עם מכונות, הכל נעשה בצורה ידנית. למשל, לקדוח חור בקיר ע"מ להכניס פנימה דינמיט לוקח כמעט יום שלם.
בדרכנו החוצה מן המכרה נעצרנו באחת המנהרות – מפוצצים דינמיט באחת המנהרות הסמוכות וע"כ צריך להמתין – הסביר לנו אפרה. אחרי כחמש דקות דקות נשמע פיצוץ עמום. המשכנו משם בדרכנו לכיוון קומת הכניסה, שם לקח אותנו אפרה לבקר את טיו.
טיו הינו דמות השטן – כל המתכות ומה שיש במכרה שייכים לו ועל כן צריך לרצות אותו ע"י מתנות...
אחרי סבב תמונות עם השטן, המשכנו החוצה מן המכרה – חזרה אל אור היום ואל האוויר הפתוח.
בחוץ, לקח אפרה את שארית הדינמיט שקנינו (אחרי שחילקנו חלק לכורים) והכין אותו לפעולה. שלוש 'פצצות' הוא הכין – כל אחת עם מקל דינמיט, עם חומר בערה נוסף, עם נפץ ועם פתיל.
לאחר ההצתה של הפתיל הצטלמנו כולנו עם הפצצות האלה שיכולות לפוצץ בקלות מכונית.
אחרי כ-2 דקות לקח אפרה את הפצצות וזרק אותן אל השדה הפתוח שלידנו. עברו 2 דקות נוספות ושלושה פיצוצים אדירים התרחשו אל מולנו...
משם החזירו אותנו חזרה אל מרכז העיר. עוד בוקר שקט עבר על כוחותינו.
בערב יצאנו קבוצה לא קטנה של אנשים (אירופאים, אמריקאים, קנדים, בוליביאני וישראלי) כדי לחגוג לפראוקה יום הולדת. הערב התחיל במסעדה קטנה עם הרבה יין והסתיים בפאב קטנטן שם שיחקנו הרבה משחקי שתיה שעל חלקם בחיים לא שמעתי – שעלו לכולנו לראש... נשארנו שם עד שגירשו אותנו. עוד לילה שקט עבר על כוחותינו.
למחרת בבוקר, תכננתי להמשיך בדרכי לבדי לכיוון קוצ'במבה (Cochabamba) כאשר בדרך רציתי לעצור בסוקרה (Sucre) – העיר הלבנה. בארוחת הבוקר בהוסטל, קפצה לפתע בחורה בלונדינית עם רסטות ושאלה אם מישהו בא היום לקוצ'במבה... מיד התנדבתי...
סנדרה, בחורה גרמניה (וחסרת חוש הומור כמיטב המסורת) ואני יצאנו בצהרי היום לכיוון סוקרה מתוך מטרה לתור את העיר ולהמשיך בערב לכיוון קוצ'במבה.
אחרי כשלוש שעות הגענו אל 'העיר הלבנה'. סוקרה ידועה בבתים הלבנים שלה ההופכים אותה לעיר מאוד מעניינת.
למחרת בבוקר הגענו לקוצ'במבה... עיר סטודנטים לא מאוד מעניינת אבל עם שתי אטרקציות עיקריות – פסל ישו גדול השוכן על גבעה ומשקיף על כל העיר (כן, ממש כמו בריו – רק פחות גדול) וגם מצנחי רחיפה.
אני הגעתי לעיר הזו בעקבות האפשרות לטוס, לעוף, לרחף בעצמי, לבדי, לאחר כשבוע ימים...
על הקורס הזה שמעתי מהנרי. בחור צרפתי, אותו פגשתי לראשונה בברילוצ'ה (מיטה ליד מיטה, אכלנו מאותו המסטינג!) מאז פגשתי אותו מספר פעמים לאורך הדרך בארגנטינה, כאשר בסלטה סיפר לי על האפשרות לעשות את הקורס הנפלא הזה.
לאחר נסיעת הלילה לקוצ'במבה, התייצבתי ב-8 בבוקר במשרדי חברת AndesXtremo אשר מעבירה את הקורס הזה (כמו גם פעילויות אקסטרים אחרות). מי שחיכה לי שם היה לא אחר מאשר הנרי אשר הגיע יומיים לפני וכבר התחיל את הקורס.
כשעה וחצי לאחר מכן, כבר התחלתי להתאמן יחד עם ג'יי.פי (המדריך) בניפוח מצנח על הקרקע – איך לבדוק אותו, לאזן אותו ולגרום לו לרחף באוויר מעליי.
ולמחרת בבוקר... כשכבר תכננתי על צניחה ראשונה מההר, הצטרפה אלינו קבוצה של חמישה ישראלים שבאו לעשות צניחה...
לסיבוב ראשון יצאו הנרי (לצניחת סולו ראשונה) ושניים מהישראלים. לאחר מספר דקות, נחת הנרי לידינו – צניחה ראשונה עברה בשלום.
מספר דקות לאחר מכן, מצנח נוסף נראה באויר – כאשר אני בינתיים מכין את המצנח שלי לאימון נוסף על הקרקע. כשאני כבר מוכן להתחיל באימון, אומר לי מרסלו המדריך – חכה רגע, יש לנו בעיה...
לאחר דקה אומר לי – בוא, קפל את המצנח ותצטרף אלי – נוסעים לראש ההר. מה קרה – שאלתי, תקלה בצניחה – נעניתי – הבחורה החליקה והיא והמדריך שאיתה נתקעו.
עלינו על הרכב אל ראש ההר... לא ראינו שום דבר. התקרבנו לכיוון העצים והמדרון ואז ראינו מצנח תלוי על העץ. כאשר התקרבנו ראינו את הבחורה עומדת לה בתוך מעין שוחה מתחת לעץ ואת המדריך שוכב לידה. הנרי ואני עזרנו להדס (הישראלית) לעלות למעלה לראש ההר ולאחר מכן שבתי ע"מ להתחיל לנסות להוריד את המצנח מהעץ – זאת בזמן שמרסלו עזר למדריך (שנפל על הגב ובקושי יכל לזוז) לעלות אל ראש ההר.
אחרי כ-20 דקות הצלחנו לנתק את המצנח מהעץ ולסחוב אותו למעלה.
הדס יצאה בשריטה קלה ואילו ג'יי.פי (המדריך) נלקח לבית-החולים להיבדק (בסופו של דבר רק מתח שריר וקיבל הוראה לנוח יומיים). ע"מ לשפר להדס את מצב הרוח, סיפרתי לה את סיפור הג'ונגל שלי – מה שהוביל לחקירה ארוכה מצד כל החבר'ה – מה, איך, למה, מתי, כמה וכו' (אבל אני כבר די רגיל לשאלות האלה)
אחרי האירוע הנ"ל חזרנו העירה בלי להמשיך בפעילות.
בערב יצאנו סנדרה ואני יחד עם שני חברים אמריקאים שלה לסבב ברים. החברים הביאו איתם גיטרה והרמוניקה כמו גם יכולת שירה מדהימה. הלכנו ברחוב בעוד הוא נושף בהרמוניקה והיא פורטת ושרה – וכולם הסתכלו עלינו. כך היה גם במספר מקומות בהם ישבנו, כאשר באחרון שבהם הצטרפו אלינו חבורת אנשים מוזרה – הונגרי(יהודי), הונגריה-בוליביאנית-אמריקאית(חצי יהודיה), בחורה מניקרגואה ובחור בוליביאני מקומי... ישבנו שם כל הלילה עם הרבה אלכוהול והרבה צחוקים עד שפחות או יותר גרשו אותנו.
אחרי כשלוש שעות שינה נאלצתי לקום מאחר והיה עלי לעשות צ'ק-אאוט (עברתי להוסטל אחר) ולהספיק להגיע לקורס לפני שעה 8 בבוקר. לא הצלחתי. אבל מרסלו (המדריך) ארגן לי טרמפ כמה דקות מאוחר יותר אל שטח האימונים והצניחות.
שם, שאר הישראלים החלו לבצע את הצניחות שלא בצעו אתמול – ונראה שמאוד נהנו.
הצטרף אלינו גם אהרון הגרמני שבא גם כן לעשות קורס וזה לו יומו הראשון.
אני המשכתי להתאמן עד שקיבלתי אישור מהמדריך – Perfect. מחר קופצים מההר!!!
בערב יצאנו אהרון הנרי ואני לסבב ברים, כאשר בסופו של דבר הגענו למקום מוזר שמכין כל מיני קוקטיילים בקנקנים ומגיש אותם עם כוסות שוט. אחרי קנקן וחצי מהדבר המזעזע הזה החלטנו להפסיק. אחרי שנים שלא שתיתי אלכוהול באיכות ירודה שכזו, הגעתי למסקנה שאין כמו אלכוהול איכותי לבריאות ולצלילות הראש...
למחרת בבוקר – צניחת טנדם והפעם עם אנדרס. באויר הוא מסביר לי את כל מה שלמדתי עד אותו רגע בתיאוריה. איך לעשות, מה לעשות, מתי לעשות וכו'. תוך כדי הוא נותן לי לשלוט במצנח – מה שלא מאוד בטוח בעיני ברגע הראשון עד שאני משתלט על הרעיון ועל המצנח. נחתנו בשלום באזור הנחיתה.
לאחר מכן, צניחה נוספת. ושוב הסברים ושליטה שלי במצנח ועוד צניחה עוברת בשלום.
יום נוסף עבר... והיום צניחות סולו....
נסענו לראש ההר... אחרי שמרסלו קפץ יחד עם אהרון והגיעו למטה – הגיע תורי.
אני בודק שהכל בסדר עם המצנח, מתחבר אליו ומחכה לרוח נוחה.
הנה היא באה ואני רץ לכיוון התהום – ומתחיל לרחף באויר, כשמעלי מצנח ומתחתי שום דבר!
מרסלו מדריך אותי לכיוון אזור הנחיתה... ואני נוחת במרכז האזור – בעמידה.
אחרי שכולם מגיעים למטה – יוצאים לצניחה נוספת...
ושוב – מרסלו ראשון, וכשהוא למטה – מגיע תורי.
אבל על הטיסה המדהימה הזו ועל דברים נוספים – בפעם הבאה!!
שלום בוליביה!!
התעכבתי מעט בכתיבת הבלוג הזה, וע"כ אחלק אותו לשני חלקים...
חלק ראשון היום – אולי קצת פחות מעניין ?!
חלק שני אולי מחר – חייבים לחכות... הרבה סיפורים והרבה אקשן!!!
והנה מתחילים:
ימים אחרונים בארגנטינה...
אוטובוס אקספרס לסלטה עצר באמצע הדרך בתחנת דלק והוריד אותי ועוד כמה אנשים – "בעוד כמה דקות יגיע האוטובוס שיקח אתכם לסלטה!". חצי שעה לקח לאוטובוס השני לבוא...
סלטה עיר נחמדה בהחלט אולם האזור הסובב אותה יפה ממנה בהרבה.
קודם כל יש רכבל אל ראש הר הסמוך לעיר משם יש תצפית נהדרת על כל העיר. בדרך למטה (במדרגות כמובן) ישנו מוזיאון אנתרופולוגי המסביר את קורות התושבים באזור בעשרת-אלפי השנים האחרונות.
בעיירה הסמוכה, הנקראת סן-לורנצו, ישנו טרק נחמד של כ-3 שעות (ועולה 15 פזו – שזה לא מעט) הלוקח לסיבוב במעין ג'ונגל (אין מה להשוות לזה של אילייה גראנדה!!). בג'ונגלון הזה ישנם אלפי תוכים ירוקים שעושים המון המון רעש!!!, כמו כן, יש אפשרות לעלות לתצפית מדהימה על סלטה (ממרחק של כ-10 קילומטרים).
במטרה לטייל באזור הצפוני לסלטה, שכרתי רכב ליומיים יחד עם 4 בחורות ישראליות (בנות 21!!).
קודם כל, זו חוויה חד-פעמית...
לאחר מכן... יצאנו בשעה אחת בצהריים לערך לדרך... הגענו עד מקום בשם huamacha שרק בלחץ שלי הן הסכימו להשאר ולטייל בעיירה היפהפיה הזו. אחרי כמה דקות במקום הן החליטו שרוצות להישאר שם ללילה. עוד מס' דקות שכנוע ונסענו לעיירה tilcara שם מצאנו הוסטל נחמד. גם משם רצו לצאת מוקדם בבוקר, בלי לבקר באתרי התיירות המקומיים... בלחץ הרוב הסכמתי.
משם המשכנו להר שבעת הצבעים. זהו רכס הרים שכל הר בו צבוע במס' צבעים, כאשר אחד ספציפי צבוע בשבעה צבעים. משם המשכנו בדרך אל ה-Salinas Grandes – מדבר מלח גדול ויפהפה.
בעוד אנחנו מצטלמים לנו שם, עוצר לידינו רכב עם קריאות 'שלון שלון'. באוטו ישב לא אחר מאשר טוני ממסעדת טוני בברילוצ'ה. הצטלמנו איתו למזכרת והוא המשיך בדרכו. אנחנו מצידנו עלינו על הרכב במטרה לחזור לסלטה ולעצור בדרך באחד מהמעיינות החמים באזור.
הדבר היחיד שהיה קרוב למים חמים טבעיים היה בריכת שחיה עם מים פושרים. שאר המקומות היו סגורים או שהיו שייכים לבית מלון שדרש הרבה כסף עבור הספא.
לבסוף חזרנו לסלטה עייפים אך מרוצים.
בלילה שלמחרת לקחתי אוטובוס לכיוון הגבול עם בוליביה. באוטובוס התלווה אלי מתן, בחור שישן במיטה לידי בהוסטל. במעבר הגבול פגשנו את פראוקה (Frouke) ההולנדית והיילי וונסה האחיות האוסטרליות. יחד איתן המשכנו חמישתנו אל טופיזה, העיירה הידועה מן הסרט קיד וקאסידי (סצנת הסיום המצוינת מתרחשת בעיירה הזו!!), ואם העיירה ידועה בצד המערבוני שבה, מה יותר טוב מאשר לרכב על סוס במדבריות הסמוכות??
לקחנו, שלוש הבנות ואני, טיול של כ-3 שעות בין ההרים, הקניונים והמדבריות שבאזור. וממש הרגשנו כאילו אנחנו לוקחים חלק במערבון...
כעת היה עלינו להחליט האם נשארים בעיירה לילה נוסף ולוקחים משם טיול של 4 ימים באזור עד אויוני (Uyuni) או שאולי נוסעים ישירות לאויוני ושם לוקחים טיול של יום עד שלושה. אני החלטתי לדחות את ההחלטה למחרת בבוקר.
בינתיים, בערב, חגיגות לכבוד האחד במאי שחל ביום למחרת. בכיכר המרכזית נאספו המוני אנשים עם הרבה מוזיקה, דוכני אוכל ושתיה וכל מיני שטויות נוספות... שתינו כמויות אדירות של סוקומבה (מין משקה מבוסס חלב, אלכוהול, קינמון וביצה)...
למחרת בבוקר נפלה החלטה. אני נוסע היום לאויוני.
פראוקה החליטה להצטרף אלי ברגע האחרון בעוד האחיות החליטו להשאר ולקחת את הטיול של ארבעת הימים. רצנו ע"מ לתפוס את האוטובוס.
האוטובוס שלנו התברר כמיניבוס חבוט. הדרך התבררה כדרך עפר רעועה שהרעידה אותנו לכל אורך 6 שעות הנסיעה. אחרי אחת ההפסקות בדרך, ביקש הנהג שכולם ירדו לעזור לדחוף את המיניבוס מאחר והוא אינו מניע... אחרי כמה נסיונות, הניע הרכב ויצאנו להמשך הדרך.
בערב, החלפנו את האחיות האוסטרליות בזוג אחים אוסטרלים. הם המליצו לנו על סוכנות תיירות (סנדרה טרוולז) לקחת ממנה סיור של יום בסלאר (מדבר המלח המפורסם של בוליביה) – מאחר והמליצו להם על המקום והם גם יוצאים לטיול למחרת. שמחנו על כך, וניגשנו לסוכנות ע"מ להזמין את הטיול. יחד עם הטיול הזמנו פראוקה ואני כרטיסים לאוטובוס למחרת אל העיר פוטוסי (העיר הגבוהה בעולם).
למחרת בבוקר, הגענו לנקודת האיסוף בסוכנות קצת לפני הזמן שנקבע רק כדי לחכות שם יותר משעה עד שהגיע הג'יפ לאסוף אותנו.
הוא לקח אותנו אל בית העלמין לרכבות המצוי בעיר. המקום הזה פשוט גן משחקים!!! חשבנו שיספיקו לנו 2 דקות שם, אולם גם חצי שעה לא הספיקה!! קטרים, קרונות, מסילות ומה לא!!
משם המשכנו לכיוון הסלאר. זהו מדבר מלח ענקי (אגם מלח שהתייבש לפני המון שנים) ויפהפה!
כמיטב המסורת הצטלמנו בכל מיני זוויות וצורות משונות ומשעשעות, עד שהגיע הזמן לחזור (יש לנו אוטובוס בשעה 7!!!).
הגענו לעיירה בשעה 18:45 לערך ומיד רצנו אל הסוכנות של סנדרה – ע"מ לקחת את התיקים שלנו ואת כרטיסי האוטובוס.
סנדרה אמרה לנו "חכו רגע" ומיד יצאה מן המקום. אחת העובדות בסוכנות אמרה לנו – מצטערים, לא קנינו לכם כרטיסים, האוטובוס מלא, הנה הכסף שלכם, להתראות.
ואיפה סנדרה שאלתי – "הלכה" נעניתי...
בלית ברירה ולאחר איומים ותחינות, מצאנו הוסטל סמוך וקנינו כרטיסים לאוטובוס למחרת בבוקר.
נסיעה של כ-6 שעות הביאה אותנו ליעדינו – פוטוסי, העיר הגבוהה בעולם, כ-4060 מטר מעל פני הים. סוף סוף עיר אמיתית בבוליביה.
המשך יבוא!
אחרי המתנה של שלושה ימים )למזג אויר נורמלי(, הבוקר באה הבשורה המשמחת.
אוריה נכנס לחדר הצביע לכיווני ולכיוון מיכל ואמר - את ואתה יש לכם 10 דקות להיות למטה. יוצאים לדרך!
הנסיעה לכיוון שדה התעופה לוותה במחשבות רבות על מה הולך להיות ואיך הולך להיות ולמה בכלל אני הולך לעשות את זה!??!?!?!
לקפוץ ממטוס.... מי חשב על זה קודם ?!?!
ברגע שהגענו לשדה אחרי היכרות קצרה עם המטוס שאליו אנו אמורים להכנס מס' דקות מאוחר יותר באה השאלה – "מי ראשון?" . פניתי אל אוריה ושאלתי אותו – "אתה ראשון?" הוא ענה שכן.
מיד הלך להתלבש, הצטרף אל המדריך ולאחר כ-5 דקות עלו שניהם יחד עם צלם אל המטוס הקטן שעמד על כר הדשא. אחרי כדקה נוספת כבר היו באוויר.
מיכל, שותפתי לחדר בהוסטל, ואני ישבנו לנו ותהינו מה לעזאזל קורה שם למעלה. לאן נעלם המטוס (אה, הנה הוא שוב) וכמה עוד הוא צריך לעלות למעלה.
אחרי כדקה התחלנו לדבר עם בחור שישב בצד. "מי אתה?" שאלה מיכל והוא ענה "הרננדו", "ומה אתה עושה כאן" הוסיפה ושאלה מיכל. "אני מקפל מצנחים". מיד הודעתי למיכל שיש לתת לו טיפ גדול (אבל רק אחרי שחוזרים).
לפתע אחד מן הצוות אמר לנו תראו תראו שם למעלה – הבטנו אל השמים וראינו שני מצנחים העושים דרכם לכיוון הקרקע. אחרי כדקה אחד מהם כבר נחת. זה היה הצלם שכנראה סיים את תפקידו. אחרי כ-3 דקות נוספות הגיעו אוריה ודניאל (המדריך) בבטחה אל הקרקע.
אחרי חיבוק קצר שלהם, ניגש אלי דניאל ואמר – בוא איתי.
שוב שאלתי את עצמי "אתה השתגעת???"
הוא התחיל להלביש אותי בכל מיני רצועות, והידק אותן חזק חזק....
תוך כדי זאת, התחיל בחור נוסף לצלם אותי – בוידאו ובסטילס.
אחרי כ-2 דקות נוספות כבר היינו על כר הדשא מחכים למטוס שינחת על מנת שנעלה עליו.
"טוב, כנראה שאין ברירה"
עלינו על המטוס ואחרי פחות מדקה כבר היינו באויר...
"שניים וחצי קילומטר" הייתה התשובה לשאלתי מאיזה גובה קופצים...
אחרי כ-10 דקות של טיסה שבמהלכה ראינו את קורדובה מלמעלה (עיר ענקית!!!) אומר לי דניאל להסתובב עם הגב אליו. הוא החל לחבר אלי כל מיני דברים (את הרצועות שלו למעשה) ואמר לי בעברית "לא לגעת בטייס, רגליים ימינה ויאללה", זאת בזמן שהצלם פתח את הדלת ורוח חזקה נכנסה פנימה. דניאל הפעיל מצלמה, אני כהרגלי מהזמן האחרון ציפיתי לראיון שלא הגיע ואז לאט לאט התקרבתי לדלת התיישבתי על פתח המטוס, משקיף אל הבניינים של קורדובה הסמוכה ואל השדות שמתחתי והרגשתי פשוט שלווה. ("יאללה, על החיים ועל המוות"). לאט לאט דחף אותי דניאל לכיוון המתקן שמתחת לדלת ואמר לי – "יאללה" (שבקושי שמעתי בגלל רעש הרוח).
קפצנו.
נפלנו נפילה חופשית כ-30 שניות.
מולי הצלם מנציח את הרגע המדהים הזה. כאשר פתאום הצלם התרחק מאיתנו לכיוון הקרקע – וברגע הזה – נפתח המצנח...
פתאום החל שקט שמלווה רק בקולו של דניאל.
את הנוף מלמעלה קשה לתאר במילים. מישור ענק – בחלקו עיר ובחלקו שדות רחבים הנמשכים אל המרחק.
פטפטתי מעט עם דניאל כאשר הקרקע מתקרבת אלינו לאט לאט... אמרתי לו שאני רוצה לעשות את זה שוווווב!!!
"כשנתקרב לקרקע תקפל רגליים" – פקד עלי דניאל. וכך עשיתי.
נחתנו נחיתה רכה על הקרקע. עזרתי לדניאל לקום והלכתי לעשות קצת פוזות למצלמה...
את השעות שאחרי זה ליווה אותי האדרנלין הרב בגוף. כיייייף!!!
לא בטוח אם כבר עזב אותי.
זהו, סיימתי עם קורדובה. הגעתי לכאן למטרה אחת עיקרית, ביצעתי אותה וזה הזמן להמשיך הלאה. עכשיו נוסע אל סלטה.
את אמא של מרקו לא מצאתי.
אולי ביעד הבא שלי...
בוקר נפלא לכולם!!!
בואנוס איירס יקירתי.....
התגעגעתי קצת לעיר גדולה... (עבר יותר מחודש מאז עזבתי את סאו-פאולו!) והנה הגיעה אחת... 'אויר טוב'...
יש בעיר הזו מהכל.... כדורגל ארגנטינאי משובח, אוכל מצוין, הרבה יין וכמובן המון שמחת חיים!
נחתתי בבואנוס איירס בסביבות 16:00 אחה"צ, ומשם להוסטל נחמד מאוד שהומלץ ע"י סאני.
ההוסטל היה במרכז העיר, ממש ליד רחוב פלורידה (המדרחוב במרכז העיר!). בחדר היו עימי שיבון (Siobhan) הסקוטית ואוגוסטו הארגנטינאי (שמשום מה, כולם קראו לו דייגו).
מאוחר יותר הצטרפה סאני (כן כן, סאני משכבר הימים) אל החדר וכמו כן שני ברזילאים מסאו פאולו.
בערב יצאנו לסבב בארים בכל רחבי העיר (הרבה מוניות עשו עלינו כסף באותו ערב). סיימנו את הערב במסיבה קובנית באחד המועדונים באזור – להקה לא קטנה עם זמר שהזכירו לי את ימי (ולילותי) בקובה לפני כמה שנים.
למחרת, נסענו סאני ואני לאזור Boca La - אזור זה ידוע בבניינים צבעוניים ובשמחת החיים של התושבים. הגענו לאזור שהיה מלא בתיירים (זרים ומקומיים) והיה מאוד מהנה!!!
ישבנו לשתות בירה באחת מן המסעדות המקומיות לאחר שאחד הבעלים החל לבר איתנו בעברית (זה התחיל ב-'מכבי חיפה אימפריה' ולא משנה במה הסתיים). הסתבר שאבא שלו עובד בפאב המאנקיז באילת ושולח לו מידי פעם 'חידושי לשון' בשפה העברית...
משם המשכנו לאצטדיון של בוקה ג'וניורס. עשינו טיול במוזיאון הקבוצה (כדי לראות את היכל התהילה המכיל את בטיסטוטה, קניג'ה, ריקלמה, טבז וכמובן את מראדונה) ולראות את כל הגביעים והצלחות בהם זכו במרוצת השנים. האצטדיון המקומי נקרא "בומבוניירה" (אומיד, הבומבוניירה לא למכירה!) אבל אני חייב לציין שראיתי מגרשים לא פחות יפים טובים וגדולים.
בערב הצטרפו אל סאני ואלי שתי חברות של סאני – מעיין ופלאביה וכמו כן שני ברזילאים שהיו איתנו בהוסטל. יצאנו לארוחת ערב שלאחריה ערב טנגו (שיעור + הופעה). לקח לנו שעות למצוא מסעדה שתמצא חן בעינינו ולבסוף התיישבנו במסעדה פרואנית שהייתה לא רעה בכלל (השוואה תבוא כשאגיע לפרו). ולאחר מכן המשכנו אל המקום של הטנגו אבל הגענו מאוחר מדי לשיעור... מה שכן, מס' דקות אחרי שהגענו התחילה הופעה של להקה המונה כ-11 איש – 4 על כינורות, 4 על אקורדיון וגם צ'לו, קונטרבס ופסנתר. אמנם לא היה מופע ריקודי טנגו (כמו שחשבנו שיהיה) אבל הקונצרט הזה היה פשוט מהנה... מוזיקת טנגו היא לא משהו ששומעים הרבה באזורינו – וחבל שכך.
בבוקר הבא נסענו מחוץ לעיר למקום בשם טיגרה (Tigre). המקום נמצא באזור שפך של נהר גדול ליד ומלא באיים קטנים. כדי להגיע ממקום למקום, האנשים צריכים לקחת סירה. המקום מזכיר את התעלות של ונציה אבל כל תעלה הרבה יותר רחבה ומשתמשים פה בסירות מנוע (וקייאקים) כדי להגיע ממקום למקום. בתים (מפוארים!) רבים במקום הם בתי נופש של אנשי בואנוס איירס.
ברכבת הנוסעת לטיגרה (והבנתי שבכל רכבת הנוסעת מאיפשהו לאנשהו) היו כל כך הרבה רוכלים שמוכרים פשוט הכל. מאוד הזכיר לי את הרכבות בהודו...
כשחזרנו בערב, התארגנו סאני ואני ויצאנו לארוחת ערב לכבוד סוף הטיול של סאני. הגענו למקום שהומלץ לי ע"י זוג שפגשתי כשבוע קודם לכן – המקום היה מאוד מפואר ומאוד יקר אך בגלל שגווענו בערב והם הציעו לנו לחכות שעה החלטנו ללכת למסעדה אחרת שהומלצה לנו (אבל על כך כבר סיפרתי בבלוג הקודם).
ב-8 בבוקר נפרדתי מסאני (שבוודאי כבר נופשת לה באחד מחופי תל-אביב ברגעים אלה) וחזרתי לישון (בכל זאת, מי קם בשעות כאלה?!??). אחה"צ יצאתי לחפש את ה'סוהו' של בואנוס איירס בשכונת 'פאלרמו הוליווד'. המקום היה שומם ופרט למספר מסעדות הכל היה סגור. ברגע שחציתי את פסי הרכבת לכיוון שכונת 'פאלרמו וייחה' התחלתי לתהות למה בזבזתי כל כך הרבה זמן בשכונה ההיא כשזו הרבה יותר מגניבה, שווה ומלאה באנשים!!!
קצת יותר מאוחר פגשתי שוב את לילך שהייתה בעצירה ללילה בדרך חזרה לישראל (ד"ש לכולם!). בילינו את הערב בשופינג ובמסעדה שאין להרחיב את הדיבור עליה.
יום נוסף הגיע, ובו זמן לטייל בשוק המפורסם בשכונת סן-טלמו. רחוב שלם (של מס' קילומטרים) נסגר מדי סוף-שבוע עבור דוכנים המוכרים כל דבר פחות או יותר, עבור להקות רחוב, רקדני טנגו אמני בובות ועוד כהנה וכהנה.
בערב, שוב נסיעה לפאלרמו (כי שם נמצא האקשן האמיתי) יחד עם שיבון (הסקוטית מההוסטל). עשינו סבב בארים ארוך כאשר בין הבר הראשון לשני החלה סופת ברקים אימתנית שלוותה בגשם מאוד מאוד חזק. הכבישים החלו להיות מוצפים כאשר בפינת הרחוב מול השולחן בו ישבנו נכנסה מונית בשליח על אופנוע. נראה שחוץ מהפגוש של המונית והשוק שחטף האופנוען הכל היה בסדר כי אחרי כ-10 דקות המשיכו לדרכם. ואז התחיל הברד... כדורי קרח בקוטר של כ-2 ס"מ החלו ליפול מן השמיים!!! זה היה מחזה מדהים (אבל גם נראה די כואב למי שלא הסתתר מהגשם). אחרי עוד כמה דקות נפסק הגשם. ואז הגיעו מכונית משטרה ואמבולנס למקום התאונה. אני לא הייתי בטוח אם השוטר נכנס לבר כדי לשאול לגבי התאונה או כדי לקחת בירות לו ולחבריו אולם לאחר שיצא בידיים ריקות וחזר לניידת הבנתי שכנראה באמת הגיעו בשביל התאונה. וכך השוטרים פשוט נכנסו לרכב ונסעו משם. מזל של האופנוען שלא היה צריך אותם באמת...
אחרי עוד שני ברים בהם פגשנו שני תיירים ברזילאים (דוברי אנגלית לשם שינוי) המשכנו למועדון לילה בו היינו הראשונים (השעה הייתה כבר 1 בלילה) אולם בסביבות שתיים וחצי בלילה המקום כבר היה מלא.
בערב למחרת כבר עליתי על אוטובוס לכיוון מנדוזה – אזור היין והיקבים הידוע של ארגנטינה.
באוטובוס חילקו לנו כרטיסי בינגו והתחלנו לשחק כשהדייל (יש דיילים בחלק מהאוטובוסים!!) מוציא מספרים משקית. לבסוף ישראלית שהייתה על האוטובוס זכתה בבקבוק יין לבן!
בבוקר שלמחרת פגשתי את שיבון במנדוזה (היא נסעה באוטובוס אחר) וביחד הלכנו לחפש הוסטל.
הגענו למקום סביר (לא יותר) בו החלטנו להשתקע. אלינו לחדר הצטרפו שתי הישראליות (חן ונטלי) שהיו איתי באוטובוס וזכו בבקבוק היין.
יצאנו לחפש לעצמנו מקום לשתות בו יין (אחרי הכל, מה עוד יש לעשות פה?!? סתם... יש פה הרבה אטרקציות כולל ההר הגבוה ביותר בדרום אמריקה וראפטינג ומצנחי רחיפה ועוד). אחרי ששמענו על סיור יקבים ב-150 דולר, החלטנו שנעשה סיור בעצמנו... מה שכן, נכנסנו לבר יינות שידוע באפשרות לטעום יינות מכל האזור משם יצאנו מבושמים למדי.
מאחר והיה זה יום העצמאות, החלטנו שבערב נעשה על האש כמיטב המסורת הישראלית. על כן השתלטתי על המנגל הענק בחצר ותחת ידי עברו להם נקניקיות צ'וריסו (מעולות) וסטייקים במגוון גדלים צורות וטעמים. אמנם לא היו לנו זיקוקים אבל היה הרבה יין!!
יום נוסף הגיע. זמן לצאת לטיול ביקבים. יצאתי עם נטלי וחן לעיירה הקרובה הנקראת מייפו (Maipu) ושם שכרנו אופניים והתחלנו בטיול בין היקבים, בתי הבד ומפעלי השוקולד הביתיים.
היה מצוין!
נראה לי ששתיתי מספיק יין לתקופה ארוכה (עד היום בערב?!?) ולכן כנראה שהיום אמשיך הלאה בדרכי לכיוון הלא נודע....
