jump jump

אחרי המתנה של שלושה ימים )למזג אויר נורמלי(, הבוקר באה הבשורה המשמחת.
אוריה נכנס לחדר הצביע לכיווני ולכיוון מיכל ואמר - את ואתה יש לכם 10 דקות להיות למטה. יוצאים לדרך!

הנסיעה לכיוון שדה התעופה לוותה במחשבות רבות על מה הולך להיות ואיך הולך להיות ולמה בכלל אני הולך לעשות את זה!??!?!?!
לקפוץ ממטוס.... מי חשב על זה קודם ?!?!

ברגע שהגענו לשדה אחרי היכרות קצרה עם המטוס שאליו אנו אמורים להכנס מס' דקות מאוחר יותר באה השאלה – "מי ראשון?" . פניתי אל אוריה ושאלתי אותו – "אתה ראשון?" הוא ענה שכן.

מיד הלך להתלבש, הצטרף אל המדריך ולאחר כ-5 דקות עלו שניהם יחד עם צלם אל המטוס הקטן שעמד על כר הדשא. אחרי כדקה נוספת כבר היו באוויר.

מיכל, שותפתי לחדר בהוסטל, ואני ישבנו לנו ותהינו מה לעזאזל קורה שם למעלה. לאן נעלם המטוס (אה, הנה הוא שוב) וכמה עוד הוא צריך לעלות למעלה.

אחרי כדקה התחלנו לדבר עם בחור שישב בצד. "מי אתה?" שאלה מיכל והוא ענה "הרננדו", "ומה אתה עושה כאן" הוסיפה ושאלה מיכל. "אני מקפל מצנחים". מיד הודעתי למיכל שיש לתת לו טיפ גדול (אבל רק אחרי שחוזרים).

לפתע אחד מן הצוות אמר לנו תראו תראו שם למעלה – הבטנו אל השמים וראינו שני מצנחים העושים דרכם לכיוון הקרקע. אחרי כדקה אחד מהם כבר נחת. זה היה הצלם שכנראה סיים את תפקידו. אחרי כ-3 דקות נוספות הגיעו אוריה ודניאל (המדריך) בבטחה אל הקרקע.

אחרי חיבוק קצר שלהם, ניגש אלי דניאל ואמר – בוא איתי.

שוב שאלתי את עצמי "אתה השתגעת???"
הוא התחיל להלביש אותי בכל מיני רצועות, והידק אותן חזק חזק....
תוך כדי זאת, התחיל בחור נוסף לצלם אותי – בוידאו ובסטילס.
אחרי כ-2 דקות נוספות כבר היינו על כר הדשא מחכים למטוס שינחת על מנת שנעלה עליו.

"טוב, כנראה שאין ברירה"
עלינו על המטוס ואחרי פחות מדקה כבר היינו באויר...

"שניים וחצי קילומטר" הייתה התשובה לשאלתי מאיזה גובה קופצים...

אחרי כ-10 דקות של טיסה שבמהלכה ראינו את קורדובה מלמעלה (עיר ענקית!!!) אומר לי דניאל להסתובב עם הגב אליו. הוא החל לחבר אלי כל מיני דברים (את הרצועות שלו למעשה) ואמר לי בעברית "לא לגעת בטייס, רגליים ימינה ויאללה", זאת בזמן שהצלם פתח את הדלת ורוח חזקה נכנסה פנימה. דניאל הפעיל מצלמה, אני כהרגלי מהזמן האחרון ציפיתי לראיון שלא הגיע ואז לאט לאט התקרבתי לדלת התיישבתי על פתח המטוס, משקיף אל הבניינים של קורדובה הסמוכה ואל השדות שמתחתי והרגשתי פשוט שלווה. ("יאללה, על החיים ועל המוות"). לאט לאט דחף אותי דניאל לכיוון המתקן שמתחת לדלת ואמר לי – "יאללה" (שבקושי שמעתי בגלל רעש הרוח).

קפצנו.

נפלנו נפילה חופשית כ-30 שניות.

מולי הצלם מנציח את הרגע המדהים הזה. כאשר פתאום הצלם התרחק מאיתנו לכיוון הקרקע – וברגע הזה – נפתח המצנח...

פתאום החל שקט שמלווה רק בקולו של דניאל.
את הנוף מלמעלה קשה לתאר במילים. מישור ענק – בחלקו עיר ובחלקו שדות רחבים הנמשכים אל המרחק.
פטפטתי מעט עם דניאל כאשר הקרקע מתקרבת אלינו לאט לאט... אמרתי לו שאני רוצה לעשות את זה שוווווב!!!

"כשנתקרב לקרקע תקפל רגליים" – פקד עלי דניאל. וכך עשיתי.
נחתנו נחיתה רכה על הקרקע. עזרתי לדניאל לקום והלכתי לעשות קצת פוזות למצלמה...

את השעות שאחרי זה ליווה אותי האדרנלין הרב בגוף. כיייייף!!!
לא בטוח אם כבר עזב אותי.

זהו, סיימתי עם קורדובה. הגעתי לכאן למטרה אחת עיקרית, ביצעתי אותה וזה הזמן להמשיך הלאה. עכשיו נוסע אל סלטה.

את אמא של מרקו לא מצאתי.
אולי ביעד הבא שלי...

בוקר נפלא לכולם!!!