ברילוצ'ה, ארגנטינה, פסח התש"ע

והפעם – מה יש לעשות באזור ברילוצ'ה וסיפור קשה על צ'יליאנים!

בימים האחרונים טיילנו לילך ואני מסביב לאזור ברילוצ'ה והגענו להמון מקומות יפיפיים ומדהימים.
אני מאמין שמי שהיה פה באזור ידע קצת יותר על מה אני מדבר, אבל עברנו וביקרנו בערים הבאות:
אל בולסון, סן מרטין דה לוס אנדס, חונין דה לוס אנדס, וילה לה אנגוסטורה וגם באוסורנו (בצ'ילה).

עקב בקשה, להלן רשימת האגמים לידם עברנו או אף טבלנו:
Nahuel Huapi, Gutierez, Mascardi, Guillelmo, Lacar, Machonico, Meliquina, Hermoso, Villarino, Falkner, Traful, Espejo, Correntoso and Totoral.

כמו שאפשר להבין מהרשימה – יש פה הרבה אגמים.....

בשבוע שעבר אחרי הטיפוס על הקמפנריו (ממנו יש תצפית מדהימה על האזור) המשכנו אל מלון שאו-שאו שהוא אחד המלונות היפים פה באזור, מוקף כולו בגנים ובהרים יפים. משם המשכנו בהליכה לכיוון האגם הנעלם (מצאנו אותו – הוביל אליו שלט שציין 500 מטר הליכה – כ25 דקות). ומשם תפסנו טרמפ עם בחור ארגנטינאי בחופשה שהחזיר אותנו העירה ובדרך עצר לנו בתצפית נהדרת נוספת של האזור.

לאחר מכן החלטנו לשכור רכב על מנת לתור את האזור. לקחנו פולקסווגן גול (בלי ה-ף) לשלושה ימים.
ביום הראשון נסענו אל העיירה אל-בולסון המצויה כ-130 ק"מ דרומית לברילוצ'ה. זוהי עיירה קטנה עם שוק אמנים ששמו יצא למרחוק. אחרי השוק הלכנו לבקר אצל יצרן בירה מקומי (יש לו צמח כשות בחצר!!) ואני הגעתי למסקנה שהבירה שאני מכין הרבה יותר טובה מהרבה בירות אחרות.
אחרי תצפית מההר על העיר התחלנו לחזור לכיוון ברילוצ'ה. בדרך עצרנו לשכשך באחד האגמים הקרירים ולראות שקיעה יפיפייה.

בערב הלכנו לאכול אצל אלברטו ("הסטייק הטוב בארגנטינה") – הסטייק היה מצוין, אולם לא היה הטוב ביותר שאכלתי בברילוצ'ה... משם המשכנו אל הר ה-Cerro Otto הצמוד לעיר, משם ישנה תצפית יפה על העיר בלילה (וגם ביום - על כך בהמשך). בראש ההר יש מסעדה פנורמית המשקיפה על כל האזור – אולם לא הגענו עד לשם.

למחרת קמנו בבוקר ונסענו אל הר הטרונדור. הר זה, שהינו אחד מן הגבוהים באזור מכוסה בשלג בפסגותיו – כאשר פסגה אחת בארגנטינה, פסגה שניה בצ'ילה ושלישית בשטח הבינ"ל שבין המדינות.
על ההר ישנו אזור שנקרא 'הקרחון השחור' – זהו קרחון שקיים כבר אלפי שנים כאשר הקרח לבן אולם כל האזור שמסביב שחור. כשהיינו שם ראינו (ושמענו) מרחוק מפולת שלגים בראש ההר.
משם המשכנו אל אזור בסיס ההר (בסיס הפסגה?) שם רואים הרבה מפלים הפזורים על כל ההר ונהר גדול אליו מתנקזים כל המים. ב'קפיטריה' המצויה במקום שתינו שוקו חם (מה עוד אפשר לשתות במקום כזה??) ליד האח הבוערת, משקיפים אל השלג בראש ההר.

אל המקום מובילה דרך עפר חד מסלולית אשר נפתחת בבוקר עבור כניסה אל האתר ואחה"צ ליציאה ממנו. אין אפשרות תנועה לשני הכיוונים באותו הזמן. לפיכך נאלצנו להמתין עד 16:00 ולא דקה לפני עד שיכולנו לצאת מן האתר (כנראה תושבי האזור אכן למדו משהו מן הגרמנים שהגיעו לכאן – שעה זו שעה).

משם המשכנו צפונה, דרך ברילוצ'ה לכיוון סן מרטין דה לוס אנדס – עיירת נופש על גדות אגם הבנויה כולה בסגנון שוויצרי. מאחר ולא רצינו לנסוע שעתיים נוספות בדרך עפר, נסענו בכביש הראשי המוביל לעיר אך עושה עיקוף ענק. כשהגענו בשעת לילה מאוחרת, לקח לנו כשעה למצוא מקום לישון בו בלילה. בסוף מצאנו הוסטל שם פתח לנו אחד משני התיירים ששהו במקום וסיפר שפקיד הקבלה יצא לרדוף אחרי רכב כיבוי-אש ולא ברור מתי יחזור.

למחרת קמנו בשעה 7 בבוקר על מנת להספיק לטייל כל היום, כולל מעבר לצ'ילה.
וכך, לאחר נסיעה של מספר שעות (והרבה אגמים) הגענו לגבול הארגנטינאי. מילוי של מספר טפסים והנה אנחנו בשטח המפורז שבין ארגנטינה לצ'ילה. בהגיענו לצד הצ'יליאני קיבלנו מסמך שעלינו למלא – פרטים אישיים והצהרה שאיננו מכניסים בשר או ירקות/פירות לצ'ילה.
אחרי שמילאנו את הטפסים והחתמנו את הדרכון, באו לבדוק לנו את הרכב...
ביקשו לפתוח את התיקים שלנו – ושם, בתוך התיק של לילך הסתתרו שתי עגבניות, לימון וכחמישה משמשים מיובשים. הבודק היה בשוק!
"הלא הצהרתם שאין לכם שום פירות וירקות"
אמרנו לו שאם יש בעיה עם זה, אפשר לזרוק אותם. והוא בשלו: "אתם עוברים על החוק וצריכים לשלם קנס של 200$".
הבודק לקח את לילך הצידה עם הדרכון שלה והחל למלא טפסים עם כותרות כמו "עבירה חמורה" ו- "הברחה" (כנראה שנגמרו לו הטפסים של "קנוניה" ו-"רצח עם"). לילך ניסתה לשכנע אותו שמדובר בטעות אבל לו לא היה אכפת. הוא החל לשקול את העגבניות – 0.245 קילוגרם, את הלימון – 0.147 קילוגרם ואת המשמשים – 0.045 קילוגרם. והכל נרשם בדוחות...
מיד לאחר מכן, לקח את ה'סחורה', השליך אותה לפח והשפריץ עליה חומר שנראה די קטלני.
הבודק גם שאל אותנו אם אצלנו בישראל אין בדיקות בטחוניות בגבול (אולי הוא שמע על מבצע ענבי זעם ולא ממש הבין במה היה מדובר?)...
לאחר מכן, הוא העביר אותנו אל המפקחים שלו שמזינים את כל הנתונים למחשב ואולי יכולים לבטל את רוע הגזרה. הם לא הסכימו להקשיב לנו בכלל... לא משנה כמה לילך הסבירה שמדובר בטעות ובוודאי לא בכוונה לפגוע בצ'יליאנים. בסופו של דבר, אחרי שלילך לא הסכימה לחתום על הטפסים שלהם (בטענה שהיא לא מבינה מה כתוב שם) הם אמרו שצריך לשלם את הקנס (200$) במקום או בעיר אוסורנו הקרובה, ומאחר והמשרד באוסורנו יפתח שוב רק ביום שני, נצטרך לשלם את זה אחרי סוף השבוע. בינתיים אנחנו יכולים לצאת מצ'ילה – אולם על לילך לחזור על מנת להסדיר את החוב.
אמרנו להם 'בסדר' וברחנו משם מהר...
(כנראה שלצ'ילה יש בעיות חמורות יותר מרעידות האדמה, הצונאמי והרי הגעש המתפרצים...)
עשינו קצת שופינג באוסורנו ומשם המשכנו למעיינות החמים שקרובים לגבול. אחרי שעה שם חזרנו לנו לאיטנו לכיוון ברילוצ'ה. (בגבול לא אמרנו לנו שום דבר...)

ביום ראשון בצהריים חזרנו אל טוני כדי לאכול ארוחת צהריים גדולה. לילך קיבלה בעבר תלוש לארוחה זוגית והיינו צריכים לנצל אותו... הגישו לנו פחות או יותר את כל סוגי הבשר שהיו להם. אחרי הארוחה לא יכולנו לזוז. אבל מכיוון שהיה מזג אויר נהדר החלטנו כן לזוז ויצאנו להשתזף קצת על גדות האגם. אבל אי אפשר באמת להשתזף עם השמש פה...

לכבוד הפסח, החלטנו לעשות סעודה מצומצמת ולהתרחק מבאי בית-חב"ד, מה שהתברר לאחר מכן כהחלטה מ-צ-ו-י-נ-ת!
לילך בישלה רגל של כבש ומרק ואני הייתי אחראי על הסטייקים והיין. קראנו בהגדה, אכלנו מן המטעמים וכמובן שתינו ממשקה הענבים. לאחר מכן, דידינו לנו אל הסעודה של בית חב"ד (הבטחנו לרבנית שנבוא לבקר) – איזה בלגן הלך שם... לא אפרט בנושא, רק אציין ששמעתי אנשים שהחליטו לצאת משם וללכת לאכול אצל טוני...

היום עשינו טרק של כ-7 ק"מ (בכל כיוון) אל הר האוטו (Cerro Otto) הקרוב לעיר... חתיכת עלייה אבל הנוף מהמם. רואים את ברילוצ'ה מלמעלה כמו גם את האגם הסמוך והאיים שבו.

בינתיים אני עוד פה. יש עוד הרים לטפס עליהם, אולי יש עוד אגמים לראות (לא ממש בטוח בזה) אבל יש עוד הרבה נוף מדהים שלא ראיתי פה, והכל בתכנית – מקוה רק שמזג האויר יתנהג יפה (כי ע"פ התחזית לא יוצאים מהבית בהמשך השבוע)

(התמונות במקום הרגיל)

חג שמח לכולם

Bariloche

ברילוצ'ה.
מהמטוס, המקום נראה יפה.
מהקרקע הוא אפילו עוד יותר מדהים!

אזור ברילוצ'ה פשוט יפהפה. מלא אגמים, מלא הרים (אפילו טיפסתי על אחד היום!) ומלא צמחיה (לא סבוכה כמו בברזיל)
בחורף, יורד פה שלג שהופך את המקום לעוד יותר יפה (ראיתי בתמונות)
בשלושת הימים האחרונים לקחה אותי לילך לטייל באזור. קשה לי להפסיק לצלם... (התמונות, כרגיל בפיקאסה).

האוכל באזור הזה מצוין. בעיקר בשר (סטייקים מעולים וגם הצ'וריסו מצוין) אבל גם המווווון שוקולד ולא מעט גלידה.
העיר מלאה בחנויות של ציוד ספורט - נעליים, ציוד לסקי, מעילים וכו' - קשה לי להחליט מה בא לי לקנות... מי שמכיר אותי יודע שהייתי קונה את הכל - אבל אי אפשר לסחוב יותר מדי כרגע. רק בסוף הטיול!

אני נמצא בהוסטל ששמו הצבי האדום. בעבר זה היה מעוז הישראלים בעיר, אולם לא עוד... ישראלים בודדים מגיעים לפה (ואני ביניהם). עבר מפואר, והעתיד? מי יודע!

משהו לגבי מכוניות....
כשהגעתי לבואנוס איירס (בדרך לשם, למעשה) ראיתי המון מכוניות עתיקות על הכבישים. זה הזכיר לי מאוד את קובה.
כעת, שאני רואה יותר ויותר גרוטאות, זה כבר ממש לא קובה אלא שנות ה-80 במדינתנו (פג'ו ישנות וחלודות, המווווווון מכוניות דלתא - אלה עם החורים בגג, רנו שמזמן נס ליחן, שברולטים חבוטים ועוד)


מחר לילך ואני נשכור רכב (בתקווה שלא גרוטאה) וניסע קצת יותר רחוק מהעיר - לראות עוד אגמים, עוד הרים ועוד צמחיה

ובינתיים,
לילה טוב

Goodbye Brazil, hello Argentina!

בוקר טוב!!

אחרי מס' ימים בסאו פאולו (ביקור בבית חולים, טיול במרכז העיר, ביקור במוזיאון הכדורגל של ברזיל ועוד ועוד) החלטתי שהגיע הזמן להמשיך בטיול.

מסאו פאולו - טיסה למפלי האיגוואסו ב-07:30 בבוקר. לא שעה שאני מאוד אוהב להיות ער בה.
מה שגרם לי לשלם לנהג המונית באירו במקום בריאל (משהו כמו פי 2.5). לא נורא, שיהנה...

מפלי האיגוואסו הם אזור ענקי הממוקם בשמורת טבע שנמצאת גם בברזיל וגם בארגנטינה.
מאחר וכולם אמרו לי להתחיל בצד הברזילאי – כך עשיתי. משדה התעופה עם התיק הגדול עלי, לקחתי אוטובוס אל השמורה. שם איפסנתי את התיק ויצאתי לראות קצת מים.

ראיתי הרבה מים! המפלים האלה, שהם מהגדולים בעולם פשוט זורמים וזורמים ולא מפסיקים בכמויות אדירות של מים. נראה לי שכמות מים שעוברת בכמה שעות במפלים יכולה בקלות למלא את הכנרת ואת כל שאר מאגרי המים בישראל...

בצד הברזילאי של המפלים יש תצפית יפהפיה אל המפלים כמו גם מעבר אל 'גרון השטן'. זהו גשר שעובר ליד אחד המפלים ופשוט יוצאים משם רטובים לגמרי. אבל זה שווה כל רגע.

אחרי מס' שעות שם, עליתי על אוטובוס שמוביל אל הצד הארגנטינאי. באוטובוס פגשתי את קארין שמטיילת כבר כ-4 חודשים באזור, והיא המליצה לי על כל מיני מקומות ללכת אליהם בארגנטינה.
בצד הארגנטינאי, התמקמנו לנו בהוסטל קטן ליד תחנת האוטובוס. למחרת בבוקר היא המשיכה לדרכה בכיוון בוליביה ואילו אני עליתי על האוטובוס אל שמורת הטבע והמפלים בצד הארגנטינאי.
בשמורה פגשתי שני ארגנטינאים שאיתם טיילתי כל היום. גם פה יש גשר שנקרא גרון השטן, אולם כאן הוא ממוקם מעל המפלים. הצד הארגנטינאי של המפלים הרבה יותר מרשים ורואים כמויות מים אדירות שנשפכות מראש ההר אל הנהר... הנוף מדהים!

ע"פ הלונלי-פלאנט, לפני כעשר שנים ילד מת כתוצאה מתקיפה של יגואר בג'ונגלים שבשמורה. מה שהם ממליצים אם אתם פוגשים יגואר – הוא להפחיד אותו כדי שיברח. לידיעתכם. (מזל שיגואר עולה הרבה כסף ואין יותר מדי כאלה בארץ)

המטבע בארגנטינה (פזו – ולא האוטו) כמעט שווה ערך לשקל. אבל המחירים פה הרבה יותר זולים גם מישראל ובעיקר מברזיל!

אחה"צ עליתי על אוטובוס לבואנוס איירס... 19 שעות נסיעה... אבל לפחות האוטובוסים האלה מאוד נוחים, עם ארוחות ועם סרטים. חוויה. מי יודע אם אני אעשה את זה שוב?!

בבואנוס איירס פגשתי שוב את סאני לשעתיים (שבוע אחרי שנפרדנו) ואז נסעתי לשדה התעופה בדרך לברילוצ'ה. בשדה"ת, כדרכי, העפתי מבט במחירי הוויסקי (חנות רגילה, לא דיוטי פרי) – המחירים פשוט מצחיקים..... בחיים לא ראיתי מחיר כ"כ נמוך לוויסקי (דוגמא – 120 ₪ לבקבוק ג'יימסון 12 שנה – לשם השוואה, באירלנד זה עלה 45 אירו...). אבל ויתרתי.... להפעם...

הגעתי לברילוצ'ה ... המקום פשוט יפהפה. ההשוואה שלו לעיירות שוויצריות פשוט נכונה... וזאת אפשר לראות עוד מהמטוס. וכשמגיעים לשדה התעופה – בכלל...

משם לקחתי מונית אל מרכז העיר. דקה אחרי שיוצאים לדרך, הקריין ברדיו שואג: גוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווול (וזה לקח לו יותר מחצי דקה עד שסיים. ואז התחיל שוב)

בברילוצ'ה פגשתי את לילך, ידידתי משכבר הימים... היא עזרה לי למצוא הוסטל נחמד במרכז העיר.

בערב הלכנו לאכול אצל טוני, יריבו משכבר הימים של דון אלברטו.... הסטייקים היו פשוט מעולייייים! והיין שהזמנו הלך מצוין עם הבשר והשאיר טעם של עוד.

היום אני אלך לטעום גם שוקולד וגלידה שהעיירה הזו ידועה ומצטיינת בהם.
אולי בערב גם אחצה את הגבול (המוסרי) ואלך לאכול אצל דון אלברטו – שכולם ממליצים עליו כבשר הטוב ביותר בארגנטינה...

נראה שעדיין לא שכחו אותי כל הישראלים שמסתובבים פה, וכשאני מציג את עצמי מזהים אותי כ-ההוא שהלך לאיבוד. אז כן, אפשר ללכת לאיבוד... וכן, לא שוכחים לך דברים כאלה J

גם בבואנוס איירס וגם פה בברילוצ'ה כבר ביקשו להצטלם איתי... חחחח... חתימות עוד לא ביקשו J

יום טוב ושבוע טוב לכולם!

facts...

well,

Cars in Sao Paulo could go in town center depending on their plate number!
each day, plates that end with different number can't move!
for example, monday - cars with plate numbers which end by 1 or 2 are not allowed to go!

in addition, i was wondering about the numbering of buildings in each street...
you see building number 76, the next is 108, one after that 130, etc.
well, they count the number of meters from the beginning of the street!!!
actually, this is quite a good idea... you know how much you have to go!


today i was walking around SP. it is an OK town. reminds me of new york here and there (i am not comparing!!).
been to the museum of the Portuguese language. I didn't understand anything, as it is all in Portuguese...


tomorrow is a new day!

Sao paulo one

היום ביליתי כמה שעות בבית-חולים איינשטיין בסאו-פאולו.
תקעו בי נעצו בי חתכו אותי שפכו עלי ניקו אותי ומה לא
בית חולים 'יהודי' וחוץ מהרופאים כולם מדברים רק פורטוגזית. אפילו לא אנגלית!
ועל זה הם גם רוצים כסף (והרבה)....

סאו פאולו הזכירה לי את ניו יורק, בטיול שעשיתי היום אחרי צהריים.
היא מאוד שונה מריו! אנשים מסתובבים פה בחליפות או לפחות בבגדים יפים - ולא (כמוני) במכנסיים קצרים וכפכפים.

מעניין

and now for something completely different

good morning!

this morning i separated from Sunny after a month together.
She went to Rio while i went to Sao Paulo.
I had 12 hours travel today - boat, taxi, bus, metro, taxi, elevator.
and right now i am at relatives' place. apparently i have them in SP...

tomorrow i will try to go and see Einstein. the hospital. just for a check-up.

i am doing much better now, almost fully recovered (until they will find something new in the hospital).

again, thanks to everyone who helped contributed and was just interested in me lately!

Cheers & keep up the good work!

Ilha grande...

am relaxing now...
going to the clinic everyday to get my wounds treated...

they got a worm (!!!!) out of my back today ...

fun fun
:)

I survived Ilha Grande!

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההה!!!

עכשיו יותר טוב.

אני יודע שקוראים רבים הצטרפו ומצטרפים לקריאת הבלוג רק עכשיו אולם לטובת חבריי שאינם קוראי עברית אני אכתוב את הבלוג הזה באנגלית.
ישנו סיכוי לא קטן שאכתוב אותו בימים הקרובים גם בעברית...

ולפני הכל, תודה רבה לכל מי שעזר, השתתף, דאג וחשב עלי בתקופה האחרונה.

Monday, March 08, 2010. I am sitting in the Yes Pousada, my hotel in the island, writing about what happened to me in the last few days…
my last post was written in Hebrew, so I am not sure how many of you could have followed my track, but to make things short – I’ve left the island of Morro de Sao Paulo in order to get to Ilha Grande (next to Rio) which is supposed to have beautiful beaches and a great jungle (now, I could actually confirm there’s a mighty jungle in here!).

When we got to Rio (Miri, Kobi & Sunny – my friends) we decided to stay for 3 days – especially as I didn’t want to travel the next day.
The next day – my birthday – we walked & hanged around in the cloudy city of Rio de Janeiro day and night.

The next day we went for an excellent football game in the Maracana (5:1 to Fluminense) and following that, a concert of Coldplay (in the rain).

Another day has passed and we took a bus to Angra Dos Reis (the small village in front of Ilha Grande). We stayed in a small hotel and looked for a boat in order to tour the area (there are more than 300 small islands around. Locals say an island per day). As we were not able to get one, we went directly to Ilha Grande.

(HEY! Don’t fall asleep, I am getting to the interesting stuff soon!!!)

Ilha Grande is a beautiful island. From the boat on the way there you can see how big it is (it is called ‘Grande’ after all) and how green it is. You could also notice the beautiful sandy beaches all around.

On the island, after settling down, Sunny and I decided to tour around the village. And so we did.
We followed a trail (in the forest) leading to the most (supposedly) beautiful beach on the island – but after a few minutes, as it started getting dark – we decided to get back. On the way back, sunny fell from the road and from this moment she decided the jungle is not for her. Beaches only from now on.

So I wanted to check also for the option to dive around the island. In a few place they told me that the next day is not a good day to dive, as the weather is not going to be too good. But the following day should be great for that. At that moment, I decided I wanted to have a hike the next day and a dive on the following day.

Next morning, after breakfast, we went around looking for the different possibilities – what could be done that day. Seeing the cloudy weather I decided I am not going to the beach on that day, and therefore a jungle trip could be an excellent choice. Sunny thought it might become sunny after all and wanted to stay on the beach.

At about that moment, I told Sunny – ok, I am going to the jungle. Going to climb to the top, to Pico do Papagaio. I should be back at about 5-6.

And there we departed.

I went to the pousada to take my already prepared bag & walking stick and headed toward the trail leading to the mountain’s top.
The peak is about 1km high, but there’s a long walk to get there, most of it by climbing up the hill (mountain).

First part of the road (about 30 minutes walk) is a road made for cars, quite a wide one. Then at some point there’s an entrance on the right, into the woods with a sign saying Pico Do Papagaio - 12Km (both ways). And so I entered the jungle.

About 76 hours later I came out to the same road (but about 8 km further) with much less force but with many new things on my mind and many new scratches on my body.

I got to the top after about 3 hours. I stayed there for about 45 minutes, when half of the time it was covered with a cloud. But when it moved, the view was amazing!!
You could see the whole island below you and you could even see the clouds below you.

When I decided it was time to go back, I packed my things and started heading down.
At the base of the ‘pico’, I started following the trail back, but after some time I noticed it was not the right trail. So I tried to look for the way back to the right trail. That was not an easy job to do and so I decided I will try to go in a way that might lead to the right trail, with the general direction of DOWN.
so there I was trying to get off the mountain thinking 3 hours (until dawn) would be sufficient to get off the mountain, but this was a wrong conclusion by me….
at about 18:30 when it was almost dark I decided I should stop where I am and not continue anymore. I found a big rock with grass on it and set my ‘camp’ there. I was hoping maybe sometime during the night a search & rescue team might show up and find me there, so I tried to stay up and light the sky with a flash light once in a while. I let the time pass by listening to music from my MP3 player…
in the morning I decided that I’ve spent enough time on the mountain and it is time to go down now, so I followed some river (as they all flow to the sea) but the road was blocked in a way I couldn’t bypass….

As the sky were grey and cloudy and the sun was hiding and in addition to that I didn’t have a compass I didn’t know in which direction to go….

I decided to climb up the mountain – and maybe see a way out. And so I did.

On the way, another rainy night has passed which I spent in a cave made of big rocks.

Next morning I saw that my phone (which had no reception so far) was totally dead now. I continued the journey and got quite high on the mountain where I could see the valley below me leading to the sea. This day was sunny and I could clearly see that the easiest direction to go to was east – I also remembered which beach was supposed to be in front of me – so I know where I was going to end the trek.
I was going down the mountain in that direction when I started hearing helicopters over my head. I had no way of letting them know I was there, especially as I was inside the jungle, covered by tree-tops.
I continued following the ‘valley’ and rivers which I’ve seen from above… on the way, another night has passed. This time I slept on a not so comfortable rock.
Another morning has come in which I said I am going to reach my target and get to the village. It took me all day long with many new scratches and bruises until I was finally able to get out to the initial road where I started the trip.
On this road, I met 3 young Brazilians whom I’ve asked for directions and as I understood we are both going to the village I joined them.
At the first moment they saw me getting out of the trees into the road they started laughing. I could understand them. I know I would too… but they were very nice and helped me get across most of the road (they took my pace and even carried my bag). When a car has passed, they stopped it and asked the driver to take to the village. He brought me to the local fire-department. When I got out of the car – they were all looking at me and asking “Itay? Itay?”. They were very surprised to see me there, but very happy as well. They gave me something to eat (FINALLLLLLLY) and when they wanted to take me to the clinic – a huge group of Israelis has come – the Israeli consul, the search & rescue team and I was very surprised to see with them four of my best friends – Dani, Efi Omid & Paz!

I was taken to the clinic where I got a few hours treatment in parallel to questions about the roads I made, where I went, what happened etc. I also got a lot of information from Hilik, head of the search&rescure team, explaining what I have done right and what was wrong and I should have done instead.
Sunny came there and was SHOCKED to see me back alive. She couldn’t believe I made it.
The time was about 17:00, so I told her I was back right on time.

A bit later I was released back to the pousada, where I met everyone once again.
I got myself lots of antibiotics – both in pills and crème for the next week plus a daily treatment by a Brazilian nurse (so far, a different one every day).

Getting back here, I started hearing all the stories of what happened since the first evening – how the police and fire-department were called and started searching, how the Israeli teams prepared and got here and how my friends just left everything, went to the airport, took a plane and came to Brazil in order to help in any way they could.

At this moment, when I am writing these lines, everyone has already left the island, and only Sunny and I are still here. I need a few more days to recover, though all the wounds and scratches are much better.

Now, I am a celebrity in Ilha Grande. Everyone says hello to me on the street, asks how I am and how was my adventure… It is quite funny…

I decided I am going on with my trip. No need to stop it because of one ‘small’ adventure. Adventure that stopped the hearts of many people around the globe (and especially in Israel). But still - it was MY adventure.

Some photos from the trip (and the jungle) could be found in here…
http://picasaweb.google.com/itayb2/LatinAmericanExperience
I promise to upload more soon!!

Lencois, Morro de Sao-Paolo and back to Rio

Sorry all you English speaking people, but from now on I will move to Hebrew.
If you insist keep tracking me, let me know and I might get back to English…

מסיבות שונות החלטתי לעבור לכתוב בעברית. מקווה שזה יעזור לכם להגיב על הבלוג....
כתמיד - תגובות, הערות והארות יתקבלו בברכה.

בפעם הקודמת הבטחתי שאכתוב על לנסויס ועל קורותי שם. מאחר ועבר זמן רב מאז והרבה דברים קרו, אתאר בקצרה:

לנסויס הינה עיירה קטנה הבנויה בסגנון המאה ה-19 – בתי עץ קטנים הצבועים כל אחד בצבע אחר. הרחובות והסמטאות קטנים ויש שתי כיכרות מרכזיות בהן יש בתי קפה ומסעדות.

העיירה שוכנת בלב פארק לאומי הנקרא Chapada Diamantina שהינו אזור בו היו מחפשי יהלומים וזהב... אומרים שעדיין אפשר למצוא שם יהלומים בכל מיני מקומות. אני לא מצאתי.... :-(
זה מקום שמאוד מומלץ בשביל טרקים שונים. השמורה הזו כל כך גדולה שהיא כמעט בגודל של מדינת ישראל!

אנחנו הגענו בערב ללנסויס לאחר נסיעה של כ-7 שעות. נכנסנו למלון קטן שהומלץ ע"י אשרת (היא הייתה בו לפני כ-3 שנים). המקום קצת רחוק מהמרכז ומעט יקר אבל מאוד מקסים עם בעלים נהדרים, כך שהחלטנו להישאר שם.
למחרת בבוקר החלטנו (סאני ואני) לצאת לטרק הראשון שלנו... זה אמור היה להיות מסלול של כ-3 ק"מ לאורך הנהר עם קצת מפלים ומערות של חולות צבעוניים. לאחר שעברנו לא מעט מפלים מהממים, החלטנו להמשיך במעלה הנהר בשביל לא מסומן – על מנת לראות מה קורה בראש ההר.....
הגענו כמעט עד למעלה כאשר הגענו למסקנה שזה היה רעיון די אידיוטי וצריך להיות מוכנים קצת יותר לטיול כזה... אז חזרנו את כל הדרך (איזה 6-7 ק"מ) בחזרה אל העיירה בקושי רב.

בערב פגשנו את דן, ברזילאי חביב שחי בארץ כ-8 שנים וכיום בעל בר בלנסויס שדיבר איתנו הרבה שטויות במהלך כל הערב.

יומיים לאחר מכן (לאחר חיפושים רבים אחרי טרק מסודר למס' ימים), יצאנו לטיול מאורגן של יום לכמה אתרים נחמדים באזור – ברכות מים טבעיות עם מערות שאפשר לשחות בהן, מערת נטיפים והרבה מפלים. לסיום הטיול, עלינו על פסגת אחד ההרים שבפארק על מנת להשקיף על הפארק מלמעלה ולראות שקיעה מרהיבה.

למחרת, אחרי שאמרו לנו שאין לנו סיכוי לשכור את הטרקטורונים שרצינו, החלטנו לעזוב את העיירה. לפני כן, עשינו עוד הליכה של כשעה אל בריכת מים נוספת באזור, שהמפל שמוביל מים אליה הוא סלע ענקי וחלק המוכר באזור יותר כמגלשת מים טבעית.
היה נורא כיף להתגלש שם, רק שאחרי כמה פעמים גיליתי שבגד הים שלי נקרע, ככל הנראה מאחת האבנים שבמורד, מה שאמר שנגמר הכיף לאותו יום...
ב-23:30 בלילה עלינו על אוטובוס לילה בחזרה לסלבדור. כאשר כשש וחצי שעות נסיעה לפנינו.

היעד הבא הינו – מורו דה סאו-פאולו (לא להתבלבל עם העיר סאו פאולו). זהו אי שנמצא כשעתיים הפלגה מסלבדור. המוני אנשים (בעיקר ישראלים) נוהרים אליו לאחר שהקרנבל מסתיים... זו אחת הסיבות של הנסיעה ללנסויס – לתת לכל האנשים זמן לעזוב את המקום.

ב-6 בבוקר הגענו לסלבדור ומיד נסענו למרינה ע"מ לקחת קטמרן לאי מורו. חיכינו עד 08:30 ליציאתו לדרך. על הסירה פגשנו את מירי וקובי (עליהם בהמשך).
בהגיענו למורו, העמסנו את התיקים על הטקסי המקומי (בחור עם מריצה. אין מכוניות על האי!) והתחלנו לחפש לנו הוסטל להעביר בו את הימים (והלילות) הבאים. אחרי שעברנו במס' מקומות הגענו להוסטל שבו פגשנו את מירי וקובי מיודעינו והחלטנו שגם אנחנו נשאר בו.

מירי וקובי הם זוג מנצרת עילית שבאו לחופשה של כ-3 שבועות בברזיל... הם השאירו בארץ שלוש ילדות שמחכות לשובם (אבל כנראה כבר רגילות לטיולים של הזוג...)

האי הינו מקום מקסים, עם חופי חול, עצי קוקוס ומים בצבע טורקיז. אנחנו העברנו את הזמן בעיקר בין הבריכה לחוף. מידי יום היו על האי מסיבות, ואנחנו השתדלנו להצטרף אליהן...
מידי יום שתינו הרבה הרבה קייפיריניות... פה יודעים להכין אותן כמו שצריך!
שמש, ים, אוכל ושתיה. מה צריך יותר??

אז זהו, שיש גם כל מיני פעילויות פה.... כשהגענו, אצתי רצתי לחפש מועדון צלילה כדי לברר איפה אפשר לצלול.
אחרי שביררתי במס' מקומות החלטתי ללכת על אחד שעד רגע הצלילה לא ידעו איפה היא תהיה. יצאנו לצלילה המדריך המקומי, בחור ישראלי בשם ברק ואני. הראות במים לא הייתה טובה אבל מצד שני גם ככה לא היה יותר מידי מה לראות שם. כל מיני דגים ואיזה שרימפ ענק שמציץ מתוך גומחה היוו את האטרקציות בצלילה. כאשר אני ראיתי שהאויר שבמיכל שלי יגמר בעוד לא הרבה זמן, סימנתי זאת למדריך שאמר לי להצמד אליו למקרה ויגמר לי האויר. אחרי כדקה נעלם לנו ברק... לא מצאנו אותו בשום מקום לידינו (מה גם שהראות הייתה גרועה) – והחלטנו לעלות לפני המים. ראינו את ברק בדרכו לטפס על ספינת דייגים שעברה במקום. לטענתו, נגמר לו האויר במיכל, זאת למרות שמד האויר הראה שיש עוד חצי מיכל... לכל הצוללים שקוראים – שימו לב בעתיד!
לבסוף עברנו מספינת הדייגים אליה טיפסנו אל הספינה של מועדון הצלילה שבאה לאסוף אותנו.

למחרת שכרנו (מירי, סאני, קובי ואני) קיאקים (עם בטן זכוכית) וחתרנו אל אי קטנצ'יק שנמצא בסמוך. כשחזרנו שוחחנו רבות על בעל חברת ההשכרה שדיבר רבות על אילייה גראנג'י (Ilha Grande) – אי שנמצא כשעתיים הפלגה מריו. הוא הראה לנו הרבה תמונות על מה שיש שם ומה שאפשר לעשות שם. אנחנו החלטנו שאנחנו עוברים מהאי שעליו אנחנו נמצאים לאי החדש הזה (זה היה איפשהו בתכנית שלי, למרות שלא היה וודאי לפני כן) כבר ביום למחרת.

באותו ערב החלה התארגנות לחפש טיסה ליום למחרת כמו גם מעבורת מוקדמת בחזרה לסלבדור. בשעות הלילה המאוחרות נסגרו כל הפרטים בידיעה שיוצאים למחרת מוקדם בבוקר. בלילה יצאנו למסיבה נוספת...

למחרת, לפי התכנית – השכמה מוקדמת, מעבורת לסלבדור, מונית לשדה התעופה וטיסה לריו.

במהלך הטיסה ביררתי עם החבר'ה אם אכפת להם שנעשה מס' ימים בריו לפני שאנחנו ממשיכים אל האי. להם לא הייתה התנגדות וכך לאחר הנחיתה החלטנו לנסוע להוסטל שהומלץ ע"י לונלי פלאנט בריו.
ההוסטל היה מלא לשבוע הקרוב. ביקשנו המלצות למקומות נוספים – וכולם היו מלאים... נגררנו יחד עם נהג המונית לכ-6 מקומות שונים עד שהוא פשוט זרק אותנו מהמונית (סיכמנו איתו על מחיר קבוע בהתחלה.... אבל בסוף נתנו לו יותר).... לאחר שגם ההוסטל האחרון היה מלא החלטנו ללכת לישון במלון אמיתי... אחרי בדיקות עבור היומיים שאחרי, ראינו שאין לנו סיכוי למצוא מקום באיזשהו הוסטל ונשארנו במלון שלושה לילות.
בדיעבד התברר שאנשים שטיילו בכל רחבי ברזיל (קרנבל וכאלה) התאספו כעת חזרה בריו וזו הסיבה לבלגן.

מזג האויר בריו היה די זוועתי (וצפוי להיות כזה גם בתקופה הקרובה) – שמיים אפורים עם כ-25-27 מעלות וגשם לפרקים. לא אידיאלי בשביל ללכת לים...

בשישי אחה"צ הגענו לריו. ואילו בשבת היה לי יום הולדת... את יום ההולדת העברתי בחיפוש אחר כרטיס להופעה של קולדפליי כמו גם בסתם שיטוטים ברחובות העיר (הים לא ממש אופציה, עם הגלים הגבוהים וחוסר השמש). בערב יצאנו לאזור הלאפה (לא פיתה עירקית אלא LAPA) שאמור להיות האזור הכי איני למסיבות ובילויים. לא משהו בכלל...

הופ הופ טראללה גדלתי בשנה.

למחרת, יום ראשון, מסתבר שהכל סגור (לא מפתיע אבל בכל זאת) ומזג האויר סגרירי – לא השאיר הרבה מצב רוח לטיולים. אחרי הצהריים – נסיעה לאצטדיון המראקנה לראות משחק כדורגל של קבוצת פלומיננזה המקומית. הגענו, קנינו כרטיסי סטודנט (חצי מחיר בכל זאת) ונכנסנו לאצטדיון שהיה כמעט ריק. אוהדי הקבוצה המקומית עשו המון רעש והרבה צבע ביציע.
המשחק היה טוב, הסתיים 5:1 לפלומיננזה.

לאחר מכן, זמן ללכת להופעה של קולדפליי!
לפי המפה נראה כאילו יש בערך קילומטר בין המראקנה לבין האצטדיון בו הייתה ההופעה. בפועל זה היה 3-4 ק"מ והיה צריך מונית כדי לחצות את כל המחלפים שבדרך.
הייתה הופעה מצוינת, בגשם שוטף. משום מה, בוטלה הופעת החימום מה שגרם להם לעלות מוקדם יותר ולכל האנשים הזדמנות לתפוס את המטרו לאחר ההופעה (ביום ראשון, נסגר בשעה 23:00!!!).
ביום שקולדפליי יגיעו לארץ – ממליץ לכולם ללכת. אמנם בארץ אין כרטיס סטודנט בתעריף של חצי מחיר מכרטיס רגיל, אבל בכל זאת!

בבוקר מתכננים לנסוע מעט דרומה ולעלות על מעבורת לכיוון אילייה גראנג'י....

עוד דיווחים בהמשך.

וכרגיל, תמונות בפיקאסה!

לילה טוב ריו