jump jump

אחרי המתנה של שלושה ימים )למזג אויר נורמלי(, הבוקר באה הבשורה המשמחת.
אוריה נכנס לחדר הצביע לכיווני ולכיוון מיכל ואמר - את ואתה יש לכם 10 דקות להיות למטה. יוצאים לדרך!

הנסיעה לכיוון שדה התעופה לוותה במחשבות רבות על מה הולך להיות ואיך הולך להיות ולמה בכלל אני הולך לעשות את זה!??!?!?!
לקפוץ ממטוס.... מי חשב על זה קודם ?!?!

ברגע שהגענו לשדה אחרי היכרות קצרה עם המטוס שאליו אנו אמורים להכנס מס' דקות מאוחר יותר באה השאלה – "מי ראשון?" . פניתי אל אוריה ושאלתי אותו – "אתה ראשון?" הוא ענה שכן.

מיד הלך להתלבש, הצטרף אל המדריך ולאחר כ-5 דקות עלו שניהם יחד עם צלם אל המטוס הקטן שעמד על כר הדשא. אחרי כדקה נוספת כבר היו באוויר.

מיכל, שותפתי לחדר בהוסטל, ואני ישבנו לנו ותהינו מה לעזאזל קורה שם למעלה. לאן נעלם המטוס (אה, הנה הוא שוב) וכמה עוד הוא צריך לעלות למעלה.

אחרי כדקה התחלנו לדבר עם בחור שישב בצד. "מי אתה?" שאלה מיכל והוא ענה "הרננדו", "ומה אתה עושה כאן" הוסיפה ושאלה מיכל. "אני מקפל מצנחים". מיד הודעתי למיכל שיש לתת לו טיפ גדול (אבל רק אחרי שחוזרים).

לפתע אחד מן הצוות אמר לנו תראו תראו שם למעלה – הבטנו אל השמים וראינו שני מצנחים העושים דרכם לכיוון הקרקע. אחרי כדקה אחד מהם כבר נחת. זה היה הצלם שכנראה סיים את תפקידו. אחרי כ-3 דקות נוספות הגיעו אוריה ודניאל (המדריך) בבטחה אל הקרקע.

אחרי חיבוק קצר שלהם, ניגש אלי דניאל ואמר – בוא איתי.

שוב שאלתי את עצמי "אתה השתגעת???"
הוא התחיל להלביש אותי בכל מיני רצועות, והידק אותן חזק חזק....
תוך כדי זאת, התחיל בחור נוסף לצלם אותי – בוידאו ובסטילס.
אחרי כ-2 דקות נוספות כבר היינו על כר הדשא מחכים למטוס שינחת על מנת שנעלה עליו.

"טוב, כנראה שאין ברירה"
עלינו על המטוס ואחרי פחות מדקה כבר היינו באויר...

"שניים וחצי קילומטר" הייתה התשובה לשאלתי מאיזה גובה קופצים...

אחרי כ-10 דקות של טיסה שבמהלכה ראינו את קורדובה מלמעלה (עיר ענקית!!!) אומר לי דניאל להסתובב עם הגב אליו. הוא החל לחבר אלי כל מיני דברים (את הרצועות שלו למעשה) ואמר לי בעברית "לא לגעת בטייס, רגליים ימינה ויאללה", זאת בזמן שהצלם פתח את הדלת ורוח חזקה נכנסה פנימה. דניאל הפעיל מצלמה, אני כהרגלי מהזמן האחרון ציפיתי לראיון שלא הגיע ואז לאט לאט התקרבתי לדלת התיישבתי על פתח המטוס, משקיף אל הבניינים של קורדובה הסמוכה ואל השדות שמתחתי והרגשתי פשוט שלווה. ("יאללה, על החיים ועל המוות"). לאט לאט דחף אותי דניאל לכיוון המתקן שמתחת לדלת ואמר לי – "יאללה" (שבקושי שמעתי בגלל רעש הרוח).

קפצנו.

נפלנו נפילה חופשית כ-30 שניות.

מולי הצלם מנציח את הרגע המדהים הזה. כאשר פתאום הצלם התרחק מאיתנו לכיוון הקרקע – וברגע הזה – נפתח המצנח...

פתאום החל שקט שמלווה רק בקולו של דניאל.
את הנוף מלמעלה קשה לתאר במילים. מישור ענק – בחלקו עיר ובחלקו שדות רחבים הנמשכים אל המרחק.
פטפטתי מעט עם דניאל כאשר הקרקע מתקרבת אלינו לאט לאט... אמרתי לו שאני רוצה לעשות את זה שוווווב!!!

"כשנתקרב לקרקע תקפל רגליים" – פקד עלי דניאל. וכך עשיתי.
נחתנו נחיתה רכה על הקרקע. עזרתי לדניאל לקום והלכתי לעשות קצת פוזות למצלמה...

את השעות שאחרי זה ליווה אותי האדרנלין הרב בגוף. כיייייף!!!
לא בטוח אם כבר עזב אותי.

זהו, סיימתי עם קורדובה. הגעתי לכאן למטרה אחת עיקרית, ביצעתי אותה וזה הזמן להמשיך הלאה. עכשיו נוסע אל סלטה.

את אמא של מרקו לא מצאתי.
אולי ביעד הבא שלי...

בוקר נפלא לכולם!!!

ביקור בעיר בירה ובעיר יין...

בואנוס איירס יקירתי.....

התגעגעתי קצת לעיר גדולה... (עבר יותר מחודש מאז עזבתי את סאו-פאולו!) והנה הגיעה אחת... 'אויר טוב'...
יש בעיר הזו מהכל.... כדורגל ארגנטינאי משובח, אוכל מצוין, הרבה יין וכמובן המון שמחת חיים!

נחתתי בבואנוס איירס בסביבות 16:00 אחה"צ, ומשם להוסטל נחמד מאוד שהומלץ ע"י סאני.
ההוסטל היה במרכז העיר, ממש ליד רחוב פלורידה (המדרחוב במרכז העיר!). בחדר היו עימי שיבון (Siobhan) הסקוטית ואוגוסטו הארגנטינאי (שמשום מה, כולם קראו לו דייגו).
מאוחר יותר הצטרפה סאני (כן כן, סאני משכבר הימים) אל החדר וכמו כן שני ברזילאים מסאו פאולו.

בערב יצאנו לסבב בארים בכל רחבי העיר (הרבה מוניות עשו עלינו כסף באותו ערב). סיימנו את הערב במסיבה קובנית באחד המועדונים באזור – להקה לא קטנה עם זמר שהזכירו לי את ימי (ולילותי) בקובה לפני כמה שנים.

למחרת, נסענו סאני ואני לאזור Boca La - אזור זה ידוע בבניינים צבעוניים ובשמחת החיים של התושבים. הגענו לאזור שהיה מלא בתיירים (זרים ומקומיים) והיה מאוד מהנה!!!
ישבנו לשתות בירה באחת מן המסעדות המקומיות לאחר שאחד הבעלים החל לבר איתנו בעברית (זה התחיל ב-'מכבי חיפה אימפריה' ולא משנה במה הסתיים). הסתבר שאבא שלו עובד בפאב המאנקיז באילת ושולח לו מידי פעם 'חידושי לשון' בשפה העברית...

משם המשכנו לאצטדיון של בוקה ג'וניורס. עשינו טיול במוזיאון הקבוצה (כדי לראות את היכל התהילה המכיל את בטיסטוטה, קניג'ה, ריקלמה, טבז וכמובן את מראדונה) ולראות את כל הגביעים והצלחות בהם זכו במרוצת השנים. האצטדיון המקומי נקרא "בומבוניירה" (אומיד, הבומבוניירה לא למכירה!) אבל אני חייב לציין שראיתי מגרשים לא פחות יפים טובים וגדולים.

בערב הצטרפו אל סאני ואלי שתי חברות של סאני – מעיין ופלאביה וכמו כן שני ברזילאים שהיו איתנו בהוסטל. יצאנו לארוחת ערב שלאחריה ערב טנגו (שיעור + הופעה). לקח לנו שעות למצוא מסעדה שתמצא חן בעינינו ולבסוף התיישבנו במסעדה פרואנית שהייתה לא רעה בכלל (השוואה תבוא כשאגיע לפרו). ולאחר מכן המשכנו אל המקום של הטנגו אבל הגענו מאוחר מדי לשיעור... מה שכן, מס' דקות אחרי שהגענו התחילה הופעה של להקה המונה כ-11 איש – 4 על כינורות, 4 על אקורדיון וגם צ'לו, קונטרבס ופסנתר. אמנם לא היה מופע ריקודי טנגו (כמו שחשבנו שיהיה) אבל הקונצרט הזה היה פשוט מהנה... מוזיקת טנגו היא לא משהו ששומעים הרבה באזורינו – וחבל שכך.

בבוקר הבא נסענו מחוץ לעיר למקום בשם טיגרה (Tigre). המקום נמצא באזור שפך של נהר גדול ליד ומלא באיים קטנים. כדי להגיע ממקום למקום, האנשים צריכים לקחת סירה. המקום מזכיר את התעלות של ונציה אבל כל תעלה הרבה יותר רחבה ומשתמשים פה בסירות מנוע (וקייאקים) כדי להגיע ממקום למקום. בתים (מפוארים!) רבים במקום הם בתי נופש של אנשי בואנוס איירס.
ברכבת הנוסעת לטיגרה (והבנתי שבכל רכבת הנוסעת מאיפשהו לאנשהו) היו כל כך הרבה רוכלים שמוכרים פשוט הכל. מאוד הזכיר לי את הרכבות בהודו...

כשחזרנו בערב, התארגנו סאני ואני ויצאנו לארוחת ערב לכבוד סוף הטיול של סאני. הגענו למקום שהומלץ לי ע"י זוג שפגשתי כשבוע קודם לכן – המקום היה מאוד מפואר ומאוד יקר אך בגלל שגווענו בערב והם הציעו לנו לחכות שעה החלטנו ללכת למסעדה אחרת שהומלצה לנו (אבל על כך כבר סיפרתי בבלוג הקודם).

ב-8 בבוקר נפרדתי מסאני (שבוודאי כבר נופשת לה באחד מחופי תל-אביב ברגעים אלה) וחזרתי לישון (בכל זאת, מי קם בשעות כאלה?!??). אחה"צ יצאתי לחפש את ה'סוהו' של בואנוס איירס בשכונת 'פאלרמו הוליווד'. המקום היה שומם ופרט למספר מסעדות הכל היה סגור. ברגע שחציתי את פסי הרכבת לכיוון שכונת 'פאלרמו וייחה' התחלתי לתהות למה בזבזתי כל כך הרבה זמן בשכונה ההיא כשזו הרבה יותר מגניבה, שווה ומלאה באנשים!!!
קצת יותר מאוחר פגשתי שוב את לילך שהייתה בעצירה ללילה בדרך חזרה לישראל (ד"ש לכולם!). בילינו את הערב בשופינג ובמסעדה שאין להרחיב את הדיבור עליה.

יום נוסף הגיע, ובו זמן לטייל בשוק המפורסם בשכונת סן-טלמו. רחוב שלם (של מס' קילומטרים) נסגר מדי סוף-שבוע עבור דוכנים המוכרים כל דבר פחות או יותר, עבור להקות רחוב, רקדני טנגו אמני בובות ועוד כהנה וכהנה.

בערב, שוב נסיעה לפאלרמו (כי שם נמצא האקשן האמיתי) יחד עם שיבון (הסקוטית מההוסטל). עשינו סבב בארים ארוך כאשר בין הבר הראשון לשני החלה סופת ברקים אימתנית שלוותה בגשם מאוד מאוד חזק. הכבישים החלו להיות מוצפים כאשר בפינת הרחוב מול השולחן בו ישבנו נכנסה מונית בשליח על אופנוע. נראה שחוץ מהפגוש של המונית והשוק שחטף האופנוען הכל היה בסדר כי אחרי כ-10 דקות המשיכו לדרכם. ואז התחיל הברד... כדורי קרח בקוטר של כ-2 ס"מ החלו ליפול מן השמיים!!! זה היה מחזה מדהים (אבל גם נראה די כואב למי שלא הסתתר מהגשם). אחרי עוד כמה דקות נפסק הגשם. ואז הגיעו מכונית משטרה ואמבולנס למקום התאונה. אני לא הייתי בטוח אם השוטר נכנס לבר כדי לשאול לגבי התאונה או כדי לקחת בירות לו ולחבריו אולם לאחר שיצא בידיים ריקות וחזר לניידת הבנתי שכנראה באמת הגיעו בשביל התאונה. וכך השוטרים פשוט נכנסו לרכב ונסעו משם. מזל של האופנוען שלא היה צריך אותם באמת...
אחרי עוד שני ברים בהם פגשנו שני תיירים ברזילאים (דוברי אנגלית לשם שינוי) המשכנו למועדון לילה בו היינו הראשונים (השעה הייתה כבר 1 בלילה) אולם בסביבות שתיים וחצי בלילה המקום כבר היה מלא.

בערב למחרת כבר עליתי על אוטובוס לכיוון מנדוזה – אזור היין והיקבים הידוע של ארגנטינה.
באוטובוס חילקו לנו כרטיסי בינגו והתחלנו לשחק כשהדייל (יש דיילים בחלק מהאוטובוסים!!) מוציא מספרים משקית. לבסוף ישראלית שהייתה על האוטובוס זכתה בבקבוק יין לבן!

בבוקר שלמחרת פגשתי את שיבון במנדוזה (היא נסעה באוטובוס אחר) וביחד הלכנו לחפש הוסטל.
הגענו למקום סביר (לא יותר) בו החלטנו להשתקע. אלינו לחדר הצטרפו שתי הישראליות (חן ונטלי) שהיו איתי באוטובוס וזכו בבקבוק היין.
יצאנו לחפש לעצמנו מקום לשתות בו יין (אחרי הכל, מה עוד יש לעשות פה?!? סתם... יש פה הרבה אטרקציות כולל ההר הגבוה ביותר בדרום אמריקה וראפטינג ומצנחי רחיפה ועוד). אחרי ששמענו על סיור יקבים ב-150 דולר, החלטנו שנעשה סיור בעצמנו... מה שכן, נכנסנו לבר יינות שידוע באפשרות לטעום יינות מכל האזור משם יצאנו מבושמים למדי.
מאחר והיה זה יום העצמאות, החלטנו שבערב נעשה על האש כמיטב המסורת הישראלית. על כן השתלטתי על המנגל הענק בחצר ותחת ידי עברו להם נקניקיות צ'וריסו (מעולות) וסטייקים במגוון גדלים צורות וטעמים. אמנם לא היו לנו זיקוקים אבל היה הרבה יין!!

יום נוסף הגיע. זמן לצאת לטיול ביקבים. יצאתי עם נטלי וחן לעיירה הקרובה הנקראת מייפו (Maipu) ושם שכרנו אופניים והתחלנו בטיול בין היקבים, בתי הבד ומפעלי השוקולד הביתיים.
היה מצוין!

נראה לי ששתיתי מספיק יין לתקופה ארוכה (עד היום בערב?!?) ולכן כנראה שהיום אמשיך הלאה בדרכי לכיוון הלא נודע....

Buenas Noches

What’s Happening??

לכבוד יום העצמאות החלטתי לשנות מעט את הבלוג – והיום ביקורת מסעדות!

יצאנו ס' ידידתי מיטיבת הלסת, ואני למסעדת "הפנינג" באזור פוארטו מאדרו שבבואנוס איירס, על מנת לחגוג את הלילה אחרון שלה בארגנטינה.
מסעדה זו, שהומלצה ע"י מספר אנשים במהלך הטיול, הוכיחה את השם הטוב שיצא לה.

מאחר והגענו ללא הזמנת מקום מראש, וכל אזור המרפסת הפונה אל המעגן היה תפוס החלטנו לסעוד בתוך המסעדה.
תוך פחות מדקה כבר ישבנו באולם המפואר ובידינו התפריטים.
נראה שהאנשים מסביבנו היו בעיקר מקומיים. תיירים לא ממש נראו באזור.

מאחר וזהו ערב אחרון באזור (למחציתנו) החלטנו להתפרע עם הארוחה ולא להסתכל כלל על מחירי המנות.
מיד לאחר שהזמנו את האוכל, הוגשו לשולחננו מבחר לחמים ולצידם חמאה, מיונז מתובל וסלט קטן וטעים.

למנה ראשונה הזמנו נקניקיית צ'וריסו אחת, סלט ירקות וקרפצ'יו דה לומו (כלומר, קרפצ'יו פילה).
גם אם הצ'וריסו היה קטן למדי, טעמו היה מצוין והשאיר רצון עז להמשיך לאכול עוד נקניקיות שכאלה. את הצ'וריסו ליווה רוטב צ'ימיצ'ורי שהיה מן היותר טובים שטעמתי בארגנטינה.
סלט הירקות היה מתובל היטב בחומץ ושמן זית ואיזן היטב את טעמו של הצ'וריסו.
הקרפצ'יו שהוגש לשולחננו היה לא-עשוי במידה הנכונה. שבבי פרמזן מעליו וחומץ בלסמי מעטר את כל הצלחת. מנה פשוט מצוינת.

המנה העיקרית שלנו כללה שתי מנות אותן חלקנו:
סטייק צ'וריסו (דומה לאנטריקוט) במשקל 450 גרם (Bife de chorizo) ומנת סטייק כבש (Entrecote cordero, suave salsa de ajos y papas dauphine).
הסטייק הוגש ללא כל תוספת לצידו, אולם זה היה סטייק ענק ולא היה כל צורך בתוספת. הסטייק הגיע מדמם מעט וצלוי בדיוק במידה הנכונה – בספרדית: חוגוסו (Jugoso) ז"א מלא מיץ.
השף התעלה עם מנת הכבש שהגיעה אלינו והייתה אף יותר טובה מן הסטייק וזאת הודות לרוטב השום שמילא את הצלחת. חתיכת הבשר הייתה רכה ונימוחה בפה, פשוט תענוג. את המנה ליוו תפוחי אדמה (אמנם לא מוקרמים כמו שציפיתי מהשם) אשר היו עטופים במין בצק בצורת כדור. תפוחי האדמה השלימו את הטעם המיוחד של המנה.

את הארוחה ליווה יין ארגנטינאי – Alta Vista Premium שנת 2008 מענבי מלבק מאזור מנדוזה. יין זה היה אחד מהיינות המצוינים שטעמתי לאחרונה ואין לי ספק שאלך לחפש את היקב הזה בזמן הקרוב!
טעמו של היין השתלב מצוין עם כל אחת מהמנות (הראשונות והעיקריות).

לקינוח התלבטנו בין מוס לבין עוגת שוקולד מלווה בגלידה וקרם אבל ע"מ לשמור על הטעם הטוב לקחנו מוס שוקולד. המוס בהחלט התאים לשאר הארוחה. היה מצוין, ולנו נשאר רק ללקק את הצלחת!

השירות במקום היה מצוין. מדי כמה דקות התעניינו אם הכל בסדר ואם רוצים עוד משהו וכמו כן, בכל פעם שאחת הכוסות התרוקנה, עט עלינו מלצר ומילא את שתי הכוסות שלנו.
לסיום אחד המלצרים נתן לנו (לבקשתנו) את קופסת הגפרורים הפרטית שלו – כמובן בשביל הסיגר שאחרי...

כשקיבלנו את החשבון פשוט הופתענו.... לא ציפינו להגיע לסכום כזה.
הסכום היה פשוט נמוך יחסית לתמורה שקיבלנו!! פחות -300 שקל לארוחה כזו כולל הכל.

מומלץ בחום!!

יום עצמאות שמח!

Goodbye Patagonia

להתראות פטגוניה... בוקר טוב בואנוס איירס!

אחרי כ-3 שבועות בברילוצ'ה, פוארטו מדרין, אל קלאפטה ואל צ'אלטן, אני אומר שלום לפטגוניה וממשיך בטיול צפונה.

אז מה היה לנו שם, בימים האחרונים??
מאז הטרק האדיר על הקרח, כואבת לי הברך.... ביום הראשון אחרי הטרק החלטתי להישאר לנוח בהוסטל ולא לצאת לשום מקום (חוץ מארוחת ערב). באותו יום הגיעה קבוצת ישראלים (שאת חלקם פגשתי קודם לכן) להוסטל, והיה משעשע מעט.
התכנון המקורי שלי היה לצאת באותו יום לטיול בהר 'אל צ'אלטן' הידוע גם כ-פיץ רוי כולל שהיית לילה בשטח, ובבוקר טיפוס לראות את הזריחה מעל האגם Laguna de los tres (המקבילה הארגנטינאית לגן השלושה). אולם עקב מצב הרגל החלטתי לוותר על זה - כדי לא לסחוב עלי יותר מדי משא.
למחרת, אחרי המנוחה הקצרה שלי, שמתי פעמיי אל כיוון הפיץ-רוי – האטרקציה המקומית אליה מגיעים במיוחד מטיילים רבים. היום הזה היה היום הכי יפה שנתקלתי בו בתקופה האחרונה – רק שמש, בלי עננים ויום די חמים (כ-15 מעלות).
אחרי כ-3.5 שעות הליכה, כולל עלייה מאוד קשה בק"מ האחרון, הגעתי אל האגם. המקום הזה הוא המקום הכי יפה שראיתי בתקופה האחרונה.... אגם קטן שמעליו מתנשאים ה'מגדלים' (שפיצים) של ההר. המקום היה כל כך שקט ושלו שאפשר היה לשמוע נמלה הולכת על המים – רק שלא היו שם נמלים.
אחרי כשעה וחצי במקום, דידיתי לאיטי בחזרה אל העיירה...

ובערב, הכנתי לעצמי סטייק מצוין עם הרבה יין ללוות אותו...

למחרת, יום אחרון באל צ'אלטן – מזג האויר היה מעונן עם רוח חזקה. לא כיף לצאת החוצה...
ביליתי את רוב שעות היום בתוך ההוסטל בשיחה עם העוברים והשבים. אחה"צ טיול קטן אל המפל הנחמד המצוי במרחק כשעה הליכה מן המרכז. לא בטוח אם שווה את ההליכה, אבל מאפשר להעביר שעתיים בכיף.

ב-6 בערב אוטובוס בחזרה לקלאפטה.... ושם מצאתי הוסטל מללללללאאאאא בישראלים, איפה שנשארתי לישון.
חוץ מזה, שוב, מס' ישראליות נוספות ביקשו להצטלם איתי – גם בקלאפטה וגם בצ'אלטן ... נחמד לדעת שעוד לא שכחו את מעלליי :-)

אז זהו. עכשיו ממתין לטיסה שתיקח אותי אל בירת ארגנטינה (בואנוס איירס, למי שלא יודע)...

כרגיל, תמונות בפיקאסה...

צ'או פטגוניה
...

Ice ice baby!

מיום ליום רק הולך ונעשה טוב יותר, פה באל צ'אלטן...

אתמול עשיתי טרק של כ-7 שעות לפסגת הר (הם קוראים לזה גבעה - 1500 מטר גובה) שממנו יש את התצפית הטובה ביותר על הרי הסביבה - הפיץ רוי, הטורו והסולו כמו גם על אגם הטורו.
אמנם לקח לי כ3.5 שעות לטפס עד הפסגה אולם זה היה שווה כל צעד!!
נוף פשוט מרהיב!!!

היום לעומת זאת, יצאתי לטרק של הליכה על הקרח...
ב-7 בבוקר (!!!!!!!!!!!!!!!!!!!) יצאנו שתי אמריקאיות, מדריכה ואני.

אחרי כ-4 שעות הליכה (בנופים מהממים - מה שראיתי אתמול מלמעלה) הגענו אל הקרחון Glaciar Grande.

שם שמנו את הקוצים להליכה על הקרח (מתלבש על כל נעל. בערך) והתחלנו לטייל על הקרחון.
זה דבר פשוט שונה מכל דבר אחר.... מאוד מומלץ!!!
אם תתפסו איזה קרחון בישראל - לכו עליו!

לאחר מכן, נכנסנו לאיזה 'בור' בקרח - ושם התחלנו להתאמן בטיפוס על קרח.
הרבה הרבה יותר כיף מטיפוס על צוקים/סלעים/קיר טיפוס!!!!
בכל פעם שטיפסתי, שיכללתי את טכניקה שלי, ואולי עכשיו אני יכול להציע את שרותי בתור מטפס על קרח???
ואולי לא...


אחרי עוד 4 שעות הליכה - שבנו העירה
טוב, רק המדריכה ואני. האמריקאיות נשארו ללינה בשטח....
חזרתי עם ברך כואבת מעט, אך מאוד מרוצה!

כתמיד, תמונות (מהממממממממות) נמצאות פה:
http://picasaweb.google.com/itayb2/LatinAmericanExperience#

דרך אגב, הטורקי עזב את החדר ועכשיו אין מי שישיר לי...

לילה טוב!

אני בחדר נמצא

ויש לי פה בחור טורקי שמקשיב למוזיקה (בטורקית) ושר איתה בקולי קולות!
אחרי כמה דקות פשוט התחיל לבכות לאיזה 10 דקות
עכשיו חזר לשיר עם המוזיקה שלו ...


מה עושים ??

ברררררררררר...............
קר פה בפטגוניה ...

לכיכר המרכזית של ברילוצ'ה הביאו כמות נכבדה של גזעי עץ, וכמות נכבדת לא פחות של אנשים עם מסורים חשמליים החלו לנסר אותם ולנסות ליצור יצירות אמנות...
אמנם היו עבודות מעניינות, אבל שום דבר כמו פסל האש והמים של אגם....

בימים שלאחר מכן (חוה"מ פסח!!) עזרתי מעט ללילך לארוז את דירתה ולפנותה, כאשר בין לבין התהלכתי לי הלוך ושוב ברחובות ברילוצ'ה. בסוף קניתי לי כובע.

הלכנו למסעדה מקומית (איפה שמסתכלים מוזר על תיירים – שאין שם בכלל) לארוחת צהריים... המקום היה מפוצץ והיינו צריכים להמתין בתור. האוכל היה שווה את זה! אכלתי כל כך הרבה (היה כל כך טעים) שלא יכולתי לאכול שום דבר עד ארוחת הצהריים למחרת.

יצאנו לטיול בהר לופז (Cerro Lopez) שהוא ההר הכי גבוה בסביבה הקרובה לברילוצ'ה (הטרונדור מהפוסט הקודם נמצא כ-50 ק"מ מהעיר). הגענו רק עד ה'מקלט' (Refugio- צריף שנמצא קרוב לראש ההר). למרות שרציתי לטפס לראש ההר ויתרתי בגלל שהזמן לטיפוס וחזרה היה מאוד מאוד גבולי...
בכל מקרה, הנוף מראש ההר פשוט XXXXXXX (ופה אני אפסיק עם התיאורים שפשוט חוזרים על עצמם – מדהים, יפהפה, מהמם וכו')

ובערב יצאנו למסעדה לחגוג לילה אחרון בברילוצ'ה...

למחרת, איכשהו מתישהו כשהשארתי את חפצי למשמרת בהוסטל, נעלם לי ז'קט הפליז השווה שלי שסחבתי כח הדרך מהודו לפני כמה חודשים (אני חושד במנהל ההוסטל!)... בלילה תפסנו אוטובוס לילה אל פוארטו-מדרין – מושבת בעלי החיים של ארגנטינה .
בבוקר משהגענו, עלינו על טיול שלקח אותנו אל מקום בשם פואנטה-טומבו. המקום הינו שמורת טבע והוא מושבת הפינגווינים הגדולה ביותר מחוץ לאנטרקטיקה. הגענו לשמורה ופשוט התחלנו להתהלך בין הפינגווינים הרבים שהיו שם... המחזה פשוט מדהים!!!
כעת זו עונת הנדידה שלהם והם עוזבים צפונה לכיוון ברזיל, אולם עדיין ישנם עשרות אלפים (אם לא יותר). כ"כ רציתי לקחת אחד או שניים, אבל בגלל שאין לי מקום בתיק גב החלטתי לוותר.

אחרי בעיות של תזמון אוטובוסים, החלטתי להשאר לילה נוסף בפוארטו-מדרין. העיר לא יותר מידי מעניינת, אבל אם לא היו רוחות חזקות, אולי הייתי יוצא לאיזו צלילה עם כלבי-ים (!!!).
העיר צמודה לחצי האי וולדז המפורסם בשמורת כלבי הים, אריות הים, הדולפינים והלוויתנים שבו. כרגע אין לוויתנים באזור, אז קצת שומם שם. שוב בגלל בעיות תזמון אוטובוסים נאלצתי לוותר על ההזדמנות לבקר את כלבי הים (קוראים להם פה – פילי ים) – וכנראה שאצטרך לחזור לשם בשביל זה.

לבסוף, נפרדתי מלילך ותפסתי אוטובוס לכיוון דרום. הגעתי למקום בשם ריו-גאשגוס. והנה מה שכתוב במדריך על לונלי פלאנט על העיר (וזה כנראה בלשון המעטה):Rio Gallegos is certainly not the world cup of tourist destinations . מאחר וביטלו לי אוטובוס לכיוון אל קלאפטה נאלצתי לבלות 4 שעות בעיר חשוכת אל זו. אחרי שעתיים ב'מרכז' העיר הבנתי שעדיף לי לחכות בתחנת האוטובוס.
כשסוף סוף הגיע האוטובוס המיוחל, חיכיתי לנהג (שבדק כרטיסים) על מנת להעמיס את התיק שלי לתא המטען. לפתע אני שומע קול של חרחור מימיני וכשאני מסתכל אני רואה בחור שפשוט צונח אל הרצפה מטר ממני. מיד קפצו אליו שני אנשים והרימו לו את הראש והחזיקו אותו חזק. לא מאוד היה לי איך לעזור להם פרט ללהגיד להם שישימו לב שלא בלע את הלשון.
לבחור היה התקף אפילפסיה, וכשהגיע האמבולנס אחרי כשבע דקות, נראה שהצוות מכיר את הבחור ולקח אותו באמבולנס...

אני עליתי על האוטובוס (אחרי שהכל נגמר) ותוך כ-4 שעות הייתי בקלאפטה.

למחרת בבוקר הערתי שני חבר'ה שהיו איתי בחדר 45 דקות אחרי שהיו אמורים להתעורר (והם בכלל היו אמורים להעיר אותי) אחרי זה יצאתי לראות את ה'קרחון המתנפץ'. זהו קרחון ענק שמצוי בין הרים בשטח שבין ארגנטינה לצ'ילה והוא מצד אחד גדל כל הזמן ומצד שני כל הזמן נופלות ממנו חתיכות לאגם שמסביבו. כל הזמן נשמעים חריקות ורעשים מכיוון הקרחון. המראה פשוט מדהים (ושוב אני חוזר על המילה הזו)!

בערב פגשתי שני צרפתים. הזדמנות מצוינת בשבילי לחזור ולדבר קצת צרפתית... יצאנו לבר ואח"כ קפצנו לקזינו. הרווחתי כ-15 פזוס ופרשתי בשיא... :-)
למחרת בבוקר (היום בבוקר, למעשה) אוטובוס ל-אל צ'לטן – המכונה בירת הטרקים של ארגנטינה.
הנופים הנשקפים מפה (ומכל גבעה באזור) פשוט XXXXXXX.

עשיתי טרק קצר לראש 'גבעת הקונדורים' כדי לראות קונדורים אבל לא ראיתי שום קונדור. מצד שני הגעתי פחות מחמישה מטרים משני בזים – וצילמתי את תמונת היום.

היו לי עוד סיפורים לספר, אבל כבר שכחתי אותם – אז בפעם הבאה!

לילה טוב ארגנטינה!