שלום בוליביה!!
התעכבתי מעט בכתיבת הבלוג הזה, וע"כ אחלק אותו לשני חלקים...
חלק ראשון היום – אולי קצת פחות מעניין ?!
חלק שני אולי מחר – חייבים לחכות... הרבה סיפורים והרבה אקשן!!!
והנה מתחילים:
ימים אחרונים בארגנטינה...
אוטובוס אקספרס לסלטה עצר באמצע הדרך בתחנת דלק והוריד אותי ועוד כמה אנשים – "בעוד כמה דקות יגיע האוטובוס שיקח אתכם לסלטה!". חצי שעה לקח לאוטובוס השני לבוא...
סלטה עיר נחמדה בהחלט אולם האזור הסובב אותה יפה ממנה בהרבה.
קודם כל יש רכבל אל ראש הר הסמוך לעיר משם יש תצפית נהדרת על כל העיר. בדרך למטה (במדרגות כמובן) ישנו מוזיאון אנתרופולוגי המסביר את קורות התושבים באזור בעשרת-אלפי השנים האחרונות.
בעיירה הסמוכה, הנקראת סן-לורנצו, ישנו טרק נחמד של כ-3 שעות (ועולה 15 פזו – שזה לא מעט) הלוקח לסיבוב במעין ג'ונגל (אין מה להשוות לזה של אילייה גראנדה!!). בג'ונגלון הזה ישנם אלפי תוכים ירוקים שעושים המון המון רעש!!!, כמו כן, יש אפשרות לעלות לתצפית מדהימה על סלטה (ממרחק של כ-10 קילומטרים).
במטרה לטייל באזור הצפוני לסלטה, שכרתי רכב ליומיים יחד עם 4 בחורות ישראליות (בנות 21!!).
קודם כל, זו חוויה חד-פעמית...
לאחר מכן... יצאנו בשעה אחת בצהריים לערך לדרך... הגענו עד מקום בשם huamacha שרק בלחץ שלי הן הסכימו להשאר ולטייל בעיירה היפהפיה הזו. אחרי כמה דקות במקום הן החליטו שרוצות להישאר שם ללילה. עוד מס' דקות שכנוע ונסענו לעיירה tilcara שם מצאנו הוסטל נחמד. גם משם רצו לצאת מוקדם בבוקר, בלי לבקר באתרי התיירות המקומיים... בלחץ הרוב הסכמתי.
משם המשכנו להר שבעת הצבעים. זהו רכס הרים שכל הר בו צבוע במס' צבעים, כאשר אחד ספציפי צבוע בשבעה צבעים. משם המשכנו בדרך אל ה-Salinas Grandes – מדבר מלח גדול ויפהפה.
בעוד אנחנו מצטלמים לנו שם, עוצר לידינו רכב עם קריאות 'שלון שלון'. באוטו ישב לא אחר מאשר טוני ממסעדת טוני בברילוצ'ה. הצטלמנו איתו למזכרת והוא המשיך בדרכו. אנחנו מצידנו עלינו על הרכב במטרה לחזור לסלטה ולעצור בדרך באחד מהמעיינות החמים באזור.
הדבר היחיד שהיה קרוב למים חמים טבעיים היה בריכת שחיה עם מים פושרים. שאר המקומות היו סגורים או שהיו שייכים לבית מלון שדרש הרבה כסף עבור הספא.
לבסוף חזרנו לסלטה עייפים אך מרוצים.
בלילה שלמחרת לקחתי אוטובוס לכיוון הגבול עם בוליביה. באוטובוס התלווה אלי מתן, בחור שישן במיטה לידי בהוסטל. במעבר הגבול פגשנו את פראוקה (Frouke) ההולנדית והיילי וונסה האחיות האוסטרליות. יחד איתן המשכנו חמישתנו אל טופיזה, העיירה הידועה מן הסרט קיד וקאסידי (סצנת הסיום המצוינת מתרחשת בעיירה הזו!!), ואם העיירה ידועה בצד המערבוני שבה, מה יותר טוב מאשר לרכב על סוס במדבריות הסמוכות??
לקחנו, שלוש הבנות ואני, טיול של כ-3 שעות בין ההרים, הקניונים והמדבריות שבאזור. וממש הרגשנו כאילו אנחנו לוקחים חלק במערבון...
כעת היה עלינו להחליט האם נשארים בעיירה לילה נוסף ולוקחים משם טיול של 4 ימים באזור עד אויוני (Uyuni) או שאולי נוסעים ישירות לאויוני ושם לוקחים טיול של יום עד שלושה. אני החלטתי לדחות את ההחלטה למחרת בבוקר.
בינתיים, בערב, חגיגות לכבוד האחד במאי שחל ביום למחרת. בכיכר המרכזית נאספו המוני אנשים עם הרבה מוזיקה, דוכני אוכל ושתיה וכל מיני שטויות נוספות... שתינו כמויות אדירות של סוקומבה (מין משקה מבוסס חלב, אלכוהול, קינמון וביצה)...
למחרת בבוקר נפלה החלטה. אני נוסע היום לאויוני.
פראוקה החליטה להצטרף אלי ברגע האחרון בעוד האחיות החליטו להשאר ולקחת את הטיול של ארבעת הימים. רצנו ע"מ לתפוס את האוטובוס.
האוטובוס שלנו התברר כמיניבוס חבוט. הדרך התבררה כדרך עפר רעועה שהרעידה אותנו לכל אורך 6 שעות הנסיעה. אחרי אחת ההפסקות בדרך, ביקש הנהג שכולם ירדו לעזור לדחוף את המיניבוס מאחר והוא אינו מניע... אחרי כמה נסיונות, הניע הרכב ויצאנו להמשך הדרך.
בערב, החלפנו את האחיות האוסטרליות בזוג אחים אוסטרלים. הם המליצו לנו על סוכנות תיירות (סנדרה טרוולז) לקחת ממנה סיור של יום בסלאר (מדבר המלח המפורסם של בוליביה) – מאחר והמליצו להם על המקום והם גם יוצאים לטיול למחרת. שמחנו על כך, וניגשנו לסוכנות ע"מ להזמין את הטיול. יחד עם הטיול הזמנו פראוקה ואני כרטיסים לאוטובוס למחרת אל העיר פוטוסי (העיר הגבוהה בעולם).
למחרת בבוקר, הגענו לנקודת האיסוף בסוכנות קצת לפני הזמן שנקבע רק כדי לחכות שם יותר משעה עד שהגיע הג'יפ לאסוף אותנו.
הוא לקח אותנו אל בית העלמין לרכבות המצוי בעיר. המקום הזה פשוט גן משחקים!!! חשבנו שיספיקו לנו 2 דקות שם, אולם גם חצי שעה לא הספיקה!! קטרים, קרונות, מסילות ומה לא!!
משם המשכנו לכיוון הסלאר. זהו מדבר מלח ענקי (אגם מלח שהתייבש לפני המון שנים) ויפהפה!
כמיטב המסורת הצטלמנו בכל מיני זוויות וצורות משונות ומשעשעות, עד שהגיע הזמן לחזור (יש לנו אוטובוס בשעה 7!!!).
הגענו לעיירה בשעה 18:45 לערך ומיד רצנו אל הסוכנות של סנדרה – ע"מ לקחת את התיקים שלנו ואת כרטיסי האוטובוס.
סנדרה אמרה לנו "חכו רגע" ומיד יצאה מן המקום. אחת העובדות בסוכנות אמרה לנו – מצטערים, לא קנינו לכם כרטיסים, האוטובוס מלא, הנה הכסף שלכם, להתראות.
ואיפה סנדרה שאלתי – "הלכה" נעניתי...
בלית ברירה ולאחר איומים ותחינות, מצאנו הוסטל סמוך וקנינו כרטיסים לאוטובוס למחרת בבוקר.
נסיעה של כ-6 שעות הביאה אותנו ליעדינו – פוטוסי, העיר הגבוהה בעולם, כ-4060 מטר מעל פני הים. סוף סוף עיר אמיתית בבוליביה.
המשך יבוא!
No comments:
Post a Comment