בול בוליביה

בוליביה!

מדינה מדהימה שאני לא מאמין שכמעט ויתרתי עליה. במדינה הזו יש כ"כ הרבה 'הכי בעולם', למשל עיר הבירה הגבוהה בעולם (לה-פאז) או פשוט העיר הגבוהה בעולם: וככה הגעתי אל פוטוסי!

פוטוסי השוכנת בגובה 4060 מטר מעל פני הים הינה עיר כורים, המוקפת במכרות כסף ושאר מתכות. לפני כחמש מאות שנה זו הייתה העיר העשירה בדרום אמריקה אולם הימים חלפו ומרבצי הכסף אינם כשהיו. כיום, כורים שם מתכות שונות אותן מייצאים מבוליביה למדינות רבות. כורה מרוויח באזור ה-80 בוליביאן ליום שזה משהו כמו 50 שקל.
מאחר והעיר ידועה במכרות, היה עלי לבדוק לעומק את הנושא, וכך מצאתי את עצמי (יחד עם פראוקה ההולנדית) בסיור אל מכרה כסף.
המדריך שלנו לאותו יום היה אפרה (Efra – כנראה קיצור של אפריים), כורה לשעבר שמדבר אנגלית כמו גם ספרדית וכמובן קשואה (Qeshua) שהיא שפת אימו.
אפרה לקח אותנו קודם כל להחליף בגדים, וכך עלינו על מדי ב' של כורים (מכנסים וחולצה סינטטיים דהויים משהו, מגפיים, קסדה וכמובן פנס ראש). משם המשכנו אל שוק הכורים. בשוק זה אפשר לקנות כל מה שכורה (מנוסה כמו גם מתחיל) יכול לרצות – אוכל, מקושים, שתייה קלה, אתי חפירה, עלי קוקה, דינמיט, אלכוהול, איזמלים ועוד ועוד... בתור מתנה לכורים שנבקר קנינו שתיה קלה, דינמיט ועלי קוקה – משהו סמלי.
משם נסענו אל מפעל בו מעבדים את חומר הגלם מהמכרה – מפרידים את המינרלים (המתכות השונות) מכל שאר הפסולת – למטרות יצוא.
לאחר מכן – המטרה שלשמה התכנסנו – הגענו אל אחד המכרות באזור.
נכנסנו פנימה אל תוך מנהרה צרה וחשוכה. האור היחיד היה פנסי הראש של הקבוצה. גובה התקרה השתנה בין שניים וחצי מטר לגובה מטר. לאורך המנהרה היו פסי מתכת עליהם מסיעים קרונות מלאי חומר (נראה כמו חול ואבנים).
המכרה הזכיר במעט את מה שרואים בסרטי אינדיאנה ג'ונס – אולם הרבה הרבה פחות מפואר וגדול..

ע"מ לעבור לקומה אחרת במכרה (להכנס עמוק יותר לבטן האדמה) היה עלינו לזחול במנהרות צרות (50-80 ס"מ גובה) שבהן אין כמעט אויר ודי קשה לנשום. אחרי כל מעבר במנהרה שכזו היינו צריכים לעצור למס' דקות ע"מ להסדיר את הנשימה...
אחרי שירדנו עד לרמה הרביעית במכרה – לשם מגיעים צינורות עם אויר דחוס, מה שמאפשר לכורים לנשום ביתר קלות, פגשנו מספר כורים ושוחחנו איתם. מה שמחזיק את הכורים במשך כ-12 שעות בבטן האדמה הוא בעיקר חוש ההומור שלהם... הם אינם אוכלים כלל במשך היום (ארוחת בוקר רצינית וארוחת ערב גדולה), הם שותים מעט וצוחקים הרבה!
הם לא עובדים עם מכונות, הכל נעשה בצורה ידנית. למשל, לקדוח חור בקיר ע"מ להכניס פנימה דינמיט לוקח כמעט יום שלם.

בדרכנו החוצה מן המכרה נעצרנו באחת המנהרות – מפוצצים דינמיט באחת המנהרות הסמוכות וע"כ צריך להמתין – הסביר לנו אפרה. אחרי כחמש דקות דקות נשמע פיצוץ עמום. המשכנו משם בדרכנו לכיוון קומת הכניסה, שם לקח אותנו אפרה לבקר את טיו.
טיו הינו דמות השטן – כל המתכות ומה שיש במכרה שייכים לו ועל כן צריך לרצות אותו ע"י מתנות...
אחרי סבב תמונות עם השטן, המשכנו החוצה מן המכרה – חזרה אל אור היום ואל האוויר הפתוח.

בחוץ, לקח אפרה את שארית הדינמיט שקנינו (אחרי שחילקנו חלק לכורים) והכין אותו לפעולה. שלוש 'פצצות' הוא הכין – כל אחת עם מקל דינמיט, עם חומר בערה נוסף, עם נפץ ועם פתיל.
לאחר ההצתה של הפתיל הצטלמנו כולנו עם הפצצות האלה שיכולות לפוצץ בקלות מכונית.
אחרי כ-2 דקות לקח אפרה את הפצצות וזרק אותן אל השדה הפתוח שלידנו. עברו 2 דקות נוספות ושלושה פיצוצים אדירים התרחשו אל מולנו...

משם החזירו אותנו חזרה אל מרכז העיר. עוד בוקר שקט עבר על כוחותינו.

בערב יצאנו קבוצה לא קטנה של אנשים (אירופאים, אמריקאים, קנדים, בוליביאני וישראלי) כדי לחגוג לפראוקה יום הולדת. הערב התחיל במסעדה קטנה עם הרבה יין והסתיים בפאב קטנטן שם שיחקנו הרבה משחקי שתיה שעל חלקם בחיים לא שמעתי – שעלו לכולנו לראש... נשארנו שם עד שגירשו אותנו. עוד לילה שקט עבר על כוחותינו.

למחרת בבוקר, תכננתי להמשיך בדרכי לבדי לכיוון קוצ'במבה (Cochabamba) כאשר בדרך רציתי לעצור בסוקרה (Sucre) – העיר הלבנה. בארוחת הבוקר בהוסטל, קפצה לפתע בחורה בלונדינית עם רסטות ושאלה אם מישהו בא היום לקוצ'במבה... מיד התנדבתי...
סנדרה, בחורה גרמניה (וחסרת חוש הומור כמיטב המסורת) ואני יצאנו בצהרי היום לכיוון סוקרה מתוך מטרה לתור את העיר ולהמשיך בערב לכיוון קוצ'במבה.
אחרי כשלוש שעות הגענו אל 'העיר הלבנה'. סוקרה ידועה בבתים הלבנים שלה ההופכים אותה לעיר מאוד מעניינת.

למחרת בבוקר הגענו לקוצ'במבה... עיר סטודנטים לא מאוד מעניינת אבל עם שתי אטרקציות עיקריות – פסל ישו גדול השוכן על גבעה ומשקיף על כל העיר (כן, ממש כמו בריו – רק פחות גדול) וגם מצנחי רחיפה.

אני הגעתי לעיר הזו בעקבות האפשרות לטוס, לעוף, לרחף בעצמי, לבדי, לאחר כשבוע ימים...
על הקורס הזה שמעתי מהנרי. בחור צרפתי, אותו פגשתי לראשונה בברילוצ'ה (מיטה ליד מיטה, אכלנו מאותו המסטינג!) מאז פגשתי אותו מספר פעמים לאורך הדרך בארגנטינה, כאשר בסלטה סיפר לי על האפשרות לעשות את הקורס הנפלא הזה.

לאחר נסיעת הלילה לקוצ'במבה, התייצבתי ב-8 בבוקר במשרדי חברת AndesXtremo אשר מעבירה את הקורס הזה (כמו גם פעילויות אקסטרים אחרות). מי שחיכה לי שם היה לא אחר מאשר הנרי אשר הגיע יומיים לפני וכבר התחיל את הקורס.
כשעה וחצי לאחר מכן, כבר התחלתי להתאמן יחד עם ג'יי.פי (המדריך) בניפוח מצנח על הקרקע – איך לבדוק אותו, לאזן אותו ולגרום לו לרחף באוויר מעליי.

ולמחרת בבוקר... כשכבר תכננתי על צניחה ראשונה מההר, הצטרפה אלינו קבוצה של חמישה ישראלים שבאו לעשות צניחה...
לסיבוב ראשון יצאו הנרי (לצניחת סולו ראשונה) ושניים מהישראלים. לאחר מספר דקות, נחת הנרי לידינו – צניחה ראשונה עברה בשלום.
מספר דקות לאחר מכן, מצנח נוסף נראה באויר – כאשר אני בינתיים מכין את המצנח שלי לאימון נוסף על הקרקע. כשאני כבר מוכן להתחיל באימון, אומר לי מרסלו המדריך – חכה רגע, יש לנו בעיה...
לאחר דקה אומר לי – בוא, קפל את המצנח ותצטרף אלי – נוסעים לראש ההר. מה קרה – שאלתי, תקלה בצניחה – נעניתי – הבחורה החליקה והיא והמדריך שאיתה נתקעו.
עלינו על הרכב אל ראש ההר... לא ראינו שום דבר. התקרבנו לכיוון העצים והמדרון ואז ראינו מצנח תלוי על העץ. כאשר התקרבנו ראינו את הבחורה עומדת לה בתוך מעין שוחה מתחת לעץ ואת המדריך שוכב לידה. הנרי ואני עזרנו להדס (הישראלית) לעלות למעלה לראש ההר ולאחר מכן שבתי ע"מ להתחיל לנסות להוריד את המצנח מהעץ – זאת בזמן שמרסלו עזר למדריך (שנפל על הגב ובקושי יכל לזוז) לעלות אל ראש ההר.
אחרי כ-20 דקות הצלחנו לנתק את המצנח מהעץ ולסחוב אותו למעלה.
הדס יצאה בשריטה קלה ואילו ג'יי.פי (המדריך) נלקח לבית-החולים להיבדק (בסופו של דבר רק מתח שריר וקיבל הוראה לנוח יומיים). ע"מ לשפר להדס את מצב הרוח, סיפרתי לה את סיפור הג'ונגל שלי – מה שהוביל לחקירה ארוכה מצד כל החבר'ה – מה, איך, למה, מתי, כמה וכו' (אבל אני כבר די רגיל לשאלות האלה)

אחרי האירוע הנ"ל חזרנו העירה בלי להמשיך בפעילות.
בערב יצאנו סנדרה ואני יחד עם שני חברים אמריקאים שלה לסבב ברים. החברים הביאו איתם גיטרה והרמוניקה כמו גם יכולת שירה מדהימה. הלכנו ברחוב בעוד הוא נושף בהרמוניקה והיא פורטת ושרה – וכולם הסתכלו עלינו. כך היה גם במספר מקומות בהם ישבנו, כאשר באחרון שבהם הצטרפו אלינו חבורת אנשים מוזרה – הונגרי(יהודי), הונגריה-בוליביאנית-אמריקאית(חצי יהודיה), בחורה מניקרגואה ובחור בוליביאני מקומי... ישבנו שם כל הלילה עם הרבה אלכוהול והרבה צחוקים עד שפחות או יותר גרשו אותנו.
אחרי כשלוש שעות שינה נאלצתי לקום מאחר והיה עלי לעשות צ'ק-אאוט (עברתי להוסטל אחר) ולהספיק להגיע לקורס לפני שעה 8 בבוקר. לא הצלחתי. אבל מרסלו (המדריך) ארגן לי טרמפ כמה דקות מאוחר יותר אל שטח האימונים והצניחות.
שם, שאר הישראלים החלו לבצע את הצניחות שלא בצעו אתמול – ונראה שמאוד נהנו.
הצטרף אלינו גם אהרון הגרמני שבא גם כן לעשות קורס וזה לו יומו הראשון.
אני המשכתי להתאמן עד שקיבלתי אישור מהמדריך – Perfect. מחר קופצים מההר!!!

בערב יצאנו אהרון הנרי ואני לסבב ברים, כאשר בסופו של דבר הגענו למקום מוזר שמכין כל מיני קוקטיילים בקנקנים ומגיש אותם עם כוסות שוט. אחרי קנקן וחצי מהדבר המזעזע הזה החלטנו להפסיק. אחרי שנים שלא שתיתי אלכוהול באיכות ירודה שכזו, הגעתי למסקנה שאין כמו אלכוהול איכותי לבריאות ולצלילות הראש...

למחרת בבוקר – צניחת טנדם והפעם עם אנדרס. באויר הוא מסביר לי את כל מה שלמדתי עד אותו רגע בתיאוריה. איך לעשות, מה לעשות, מתי לעשות וכו'. תוך כדי הוא נותן לי לשלוט במצנח – מה שלא מאוד בטוח בעיני ברגע הראשון עד שאני משתלט על הרעיון ועל המצנח. נחתנו בשלום באזור הנחיתה.
לאחר מכן, צניחה נוספת. ושוב הסברים ושליטה שלי במצנח ועוד צניחה עוברת בשלום.

יום נוסף עבר... והיום צניחות סולו....
נסענו לראש ההר... אחרי שמרסלו קפץ יחד עם אהרון והגיעו למטה – הגיע תורי.
אני בודק שהכל בסדר עם המצנח, מתחבר אליו ומחכה לרוח נוחה.
הנה היא באה ואני רץ לכיוון התהום – ומתחיל לרחף באויר, כשמעלי מצנח ומתחתי שום דבר!

מרסלו מדריך אותי לכיוון אזור הנחיתה... ואני נוחת במרכז האזור – בעמידה.
אחרי שכולם מגיעים למטה – יוצאים לצניחה נוספת...
ושוב – מרסלו ראשון, וכשהוא למטה – מגיע תורי.

אבל על הטיסה המדהימה הזו ועל דברים נוספים – בפעם הבאה!!