מבוליביה לפרו ומה שבדרך

הוסמכתי!

סיימתי קורס מצנחי רחיפה בשלום (יחסית) וכעת אוכל לרחף כאוות נפשי (באם אשקיע אלפי דולרים במצנח משלי).

הטיסה האחרונה הייתה הטובה מכולן (אולי חוץ מההמראה). ריחפתי באויר מעל עשרים דקות ללא כל עזרה מהקרקע... הרגשתי על עצמי טוב טוב את בועות האויר החמות, אלה שגורמות למטוסים לרעוד. הן מקפיצות כל מה שנקלע אליהן למעלה...
וגם בהתקרבי לנחיתה בהיותי בגובה של פחות מ-10 מטר, הקפיצה אותי בועת אויר שכזו לגובה של יותר מ-20 מטר, מה שגרם לי לעשות סיבוב די גדול לנחיתה בין שיחים לעצים (בין! לא בתוך!!), אבל לא נורא בכללללל.

לאחר סיום הקורס, לקחתי את החבר'ה והכנתי עבורם שקשוקה (בפעם הראשונה בחיי). יצא לא רע בכלל (למרות שכנראה לא אוסמך לדוקטור בעקבות המנה הזו)!

ולמחרת בבוקר – אוטובוס ללה-פאז. עיר הבירה הגבוהה בעולם,
לא ברור מה הקסם של לה-פאז, אבל יש בה קסם שגורם לאנשים להשאר בה... אולי האנשים שמגיעים אליה, אולי חיי הלילה ואולי השווקים הזולים ביבשת...
אני נשארתי רק יום וחצי. (אבל עוד אחזור)

לא הספקתי לראות הרבה, אבל איזה מסיבות שיש שם... ואיזה שווקים... ואיזה אנשים!
בבר בהוסטל בו שהיתי (לוקי – המקום!) יש מסיבה גדולה מידי ערב. ביום בו הגעתי זה היה ליידי'ז נייט – מי שמחופש לאישה שותה חופשי. הנשים האמיתיות מקבלות הנחה. היה נורא משעשע...
בסוף הערב התחלתי לדבר עם בחור מבוגר למדי שעובד כשף במס' מסעדות בעיר. מסתבר שהוא היה השוער של קבוצת מכלן (הבלגית) בתקופה בה אלי אוחנה שיחק שם... איזה סיפורים ורכילויות שאני שמעתי!!! Give me hope, Ohana...

אחרי שיחות ובירורים החלטתי להחיש את צעדי ולמהר לנסוע לפרו. הצטרפתי אל ורד ורוני (את ורד פגשתי עוד בארגנטינה ואילו את רוני פגשתי לראשונה במשרד הנסיעות – הוא אומר לי שאני מוכר לו. אני מתוודה שאין לי מושג מי הוא. מנסים לברר מאיפה ובסוף מסתבר שגם הוא היה במחפשים אחרי באילייה גראנדה) ויחדיו לקחנו אוטובוס אל קוסקו עם עצירה בעיירה קופקבנה (שעל שמה קרוי החוף המפורסם בברזיל) ע"מ לבקר באי השמש הסמוך (שם ע"פ תרבות האינקה נולדה השמש). עקב הרוחות החזקות באותו יום, נאלצנו להמתין למעלה משש שעות בעיירה טקינה למעבורת רעועה שתעביר אותנו נהר ברוחב של כ-100 מטרים. העיירה הזו היא בגודל של שני רחובות בערך וכיכר מרכזית אחת על שפת הנהר.
בעודנו מסתובבים בעיירה ומחפשים מה יש לעשות שם, הגיעה לאוזנינו מנגינת 'התקווה'. מיהרנו בעקבות השירה – ולהפתעתנו היא התנגנה מתוך רמקול גדול מעל איזשהו מרכז מטיפים של ישו. אחרי ההמנון שלנו, הייתה הרצאה ארוכה (בספרדית - שלא ממש הבנו) לגבי ישראל. ואחרי כמה דקות התנגנו מספר שירים נוספים בעברית... החלטנו לא לחקור את הנושא לעומק אלא ללכת ולחכות למעבורת שלנו (שלא ממש זזה). פקק ענק של עשרות אוטובוסים, מוניות, מכוניות, משאיות וסתם אנשים שלא יכלו לעבור לצד השני גדש את כל רחובות העיירה. בסוף אחה"צ הצלחנו לעבור בשלום את הנהר הסוער.

בגלל המתנה זו, נאלצנו לוותר על הביקור באי השמש ונשארנו ללון בקופקבנה שהיא עיירה די משעממת.

למחרת בצהריים אוטובוס אל מעבר הגבול עם פרו ומשם הלאה אל פונו. בפונו לקחנו סיור אל האיים הצפים – אלה איים מעשה ידי אדם, בלב אגם הטיטיקאקה, עליהם מתגוררים ועובדים אנשים. האיים בנויים מגושי אדמה גדולים המחוברים יחדיו שעליהם הרבה צמחיה מיובשת (דמוית קש). ולא ממש ברור מה הניע אנשים לעבור מאדמה יציבה לאדמה הנעה עם גלי האגם...

לקוסקו הגענו ב-4 לפנות בוקר. נסעתי אל ההוסטל עליו המליצה לי לירון (גם היא במחפשים מאילייה גראנדה) ומיד הלכתי לישון.
ישנתי כמעט יום שלם (הגעתי במצב בריאותי לא הכי טוב) כמו גם חצי מהיום למחרת. אולם לאחר מכן התאוששתי וחזרתי לעצמי...
ראפטינג רמה 3-3.5 בתור התחלה, יחד עם קבוצה של שישה רומנים (נורא רציתי לזרוק להם מילים מהמערכונים של ארץ נהדרת אבל החלטתי לוותר).
מה שבאמת הוכיח לי שחזרתי לעצמי היה השופינג שעשיתי בערב בשוק המקומי.

יום נוסף של שיטוטים ברחבי העיר הסתיים במסיבה גדולה במועדון מקומי. יצאתי משם ב-4 בבוקר ובחור מקומי שואל אותי מאיפה אני, האם מברזיל? אני אומר לו "ישראל" ואז הוא שואל אותי בעברית כמעט בלי מבטא "אחי רוצה סמים קשים? אולי סמים קלים??". אני מודה לו בנימוס ובורח מהמקום... עוד שעה עד הנסיעה למאצ'ו פיצ'ו. אני ער כל הלילה (לא בגלל המתח אלא בגלל שאני לא אוהב להתעורר ב-04:30 ומעדיף להשאר ער) מחכה...
אולי זה יהיה שיא הטיול ? אני לא מאמין, אחרי כל מה שעברתי עד כה!!

הזמן קצר והמלאכה מרובה... ימים אחרונים בדרום אמריקה...
ולמי שלא יודע, בעוד שבועיים אני בבית!