This is the end..... (or just the beginning??)

מאצ'ו פיצ'ו!
אחד המקומות המועמדים בתחרות פלאי תבל החדשים (כמו גם ים המלח שלנו!). יש למקום הזה סיכוי לא רע בכלל!!

05:30 בבוקר דופקים על דלת החדר שלי – הגיע הזמן לצאת לדרך.
אני נדחס למיניואן עם עוד 10 אנשים ואנחנו יוצאים לדרך.
בצהריים אנחנו מגיעים לואדי ובו נהר רחב – אותו יש לחצות באמצעות מעין קרונית קטנה התלויה על כבל בין שני צידי הנהר. את הקרונית מושך 'מפעיל' מן הצד השני באמצעות חבל דק... לא הכי נעים להיתקע שם באמצע, אבל כנראה יש להם ניסיון של שנים ולא נתקענו.

משם, המשכנו רגלית וברכבת עד לעיירה קטנה בשם אגוואס קליינטס (Aguas Calientes – או בעברית 'מים חמים'). העיירה הזו מצויה למרגלות הר המאצ'ו פיצ'ו ויש בה מעיינות טבעיים של מים חמים.
ב-04:00 בבוקר השכמה (השעון לא העיר אותי קודם) – צריך לקום ולמהר לעלות להר...
שעה ורבע של טיפוס – מיליון מדרגות בערך (והכל בחושך!!), ע"מ להגיע לכניסה לאתר.

מאצ'ו פיצ'ו הוא למעשה השם של ההר הסמוך לעיר העתיקה. פירוש השם הוא 'הר ישן'. את העיר העתיקה גילה היסטוריון שחיפש את 'העיר האבודה' לפני כמעט מאה שנה. לעיר עצמה אין שם רשמי ידוע או מוכר – בכל זאת, עיר אבודה במשך מאות שנים (המקומיים קוראים לה – העיר שבעננים).
בעיר קיבלנו הדרכה על מבנה המקום ומה היה בו. ישנן שתי השערות לגבי העיר – האחת שהיא שימשה כעיר נופש למשפחת המלוכה של האינקה. השניה אומרת שהמקום שימש כאוניברסיטה עבור רמי המעלה. אין הוכחות חותכות לאף אחת מן ההשערות.
העיר עצמה כ-40% מקורית ועוד כ-60% משוחזרת.
בסמוך לעיר ישנו הר קטן המתנשא מעל העיר ושמו וואיינה-פיצ'ו (Wayana Pichu או בעברית ההר הצעיר) – טיפוס של עוד כחצי שעה הביא אותנו לראשו על מנת לקבל תצפית נהדרת על העיר מלמעלה.

לאחר מכן, אני רצתי מהר בכל המדרגות המובילות מטה אל אגוואס קליינטס ע"מ להספיק לרכבת המובילה חזרה לקוסקו...

בשעה 00:30 לערך הגעתי חזרה אל ההוסטל שלי, ומאחר וזה היה לילה אחרון בקוסקו – יש לצאת ולבלות!!

למחרת בבוקר, תאמתי יחד עם רוני (שהגיע איתי מלה-פאז) והחלטנו שאי אפשר לבזבז יותר זמן, וצריך ללכת לקפוץ בנג'י.
לא יודע למה קבעתי איתו...

בעודנו מושכים כסף בכספומט בעיר, נתקלנו בשתי ישראליות שאחת מהן הכרתי קודם לכן ושאלנו אותן אם הן רוצות להצטרף לבנג'י. מעיין סירבה ואילו קרן אמרה מיד – כן!
תפסנו מונית ונסענו אל עמק ה'אקשן'. בעודנו מתקרבים ראינו מישהו תלוי לו באויר לא מאוד רחוק מאיתנו. "בשביל זה באנו לפה?" שאלתי...
רוני תפס פיקוד ניגש לקופה וסגר מיד על מחיר בשביל שלושתנו לא רק לבנג'י אלא גם ל'סלינגשוט" (הסבר בהמשך).
הבנג'י פה בוא סוג של קרון התלוי בכבלים ועולה לגובה של 122 מטרים מעל הואדי.
רוני עלה ראשון... 5 דקות לאחר מכן הוא פשוט היה תלוי באויר מן הרגליים... כשירד למטה – איזה חיוך היה לו על הפנים....
אחריו הגיע תורי.... אני שואל את החבר'ה בעודם קושרים אותי – "הדבר הזה בטוח?" והם אומרים לי שאין לי מה לדאוג... אני נכנס ל'מעלית' ומתחיל לעלות למעלה יחד עם עוד בחור שמצלם אותי בוידאו.... אנחנו מגיעים עד למעלה והוא פותח את הדלת ואומר לי תעמוד פה ופשוט תקפוץ למטה. אני שואל אותו – "מה לקפוץ, אתה השתגעת??"... אני מחכה רגע, מחכה רגע נוסף... על החיים ועל המוות ... ידיים לצדדים, צעד קדימה – ואני נופל... והפעם - אף אחד לא קשור לי לגב....
אחרי מס' שניות אני מרגיש משיכה חזקה כלפי מעלה ברגליים, כשהחבל נמתח...
אני מטלטל עוד כמה פעמים באויר כשתוך כדי זאת, הקרון אליו אני קשור יורד למטה ומקרב אותי אל הקרקע.

אדיייייייייייייייייייייייייר!

אבל לא יודע אם אני אעשה את זה שוב.

אחרי שגם קרן קופצת, אנחנו מתקרבים אל רחבת הסלינגשוט (קלע) המכונה גם סופרמן. מה שקורה פה זה ככה... קושרים את אותו החבל של הבנג'י אל הגוף מצד אחד ומצד שני אל הקרון/מעלית; חבל נוסף קושר את הגוף אל הקרקע. החבל נמתח טוב טוב (כלפי מעלה). וברגע מסוים פשוט מנתקים את החבל המקשר לקרקע – וככה עפים אל השמיים כמו סופרמן (כמובן שאי אפשר בלי גלימה – והם מספקים אחת שכזו).
אז אחרי 4 בנות ישראליות שפשוט עפו אל השמיים (וגם נחתו אח"כ) ואחרי רוני הגיע תורי....
כמה שהבנג'י היה מצוין וכמה שהצניחה החופשית מעולה – אין תחליף להתעופפות הזו...(הנה זה פה: http://www.youtube.com/watch?v=FgnLBFdwrA8).

אחרי כל האדרנלין הזה, חזרה לעיר וזמן למסאז'! לא זוכר מתי השקעה של 30 שקל הייתה כל-כך כדאית!
אחרי המסאז' אנחנו פוגשים כמה חבר'ה שמספרים לנו שהייתה רעידת אדמה בבוקר (באמת?!?!) ושאין אוטובוסים ישירים ללה-פאז (כמו זה שהייתי אמור לקחת באותו ערב)!
אני מיד רץ לסוכנות (נסיעות, לא היהודית) ע"מ לברר את העניין... ושם אומרים לי שאכן יש בעיה.
אני מחליף את הכרטיס בכרטיס לעיר אחרת בפרו (פונו), הקרובה יותר לגבול ע"מ להמשיך משם את הנסיעה לבוליביה.
קוסקו עיר מאוד מהנה ומושכת, חבל שלא היה לי יותר זמן לבלות שם (יש מי ש'נתקע' שם חודשים!!)
בדרך לפונו אני מבין שפשוט עיירה אחת בדרך לבוליביה החליטה לשבות (עקב מחירי הדלק שעלו - וגם ככה מאוד גבוהים) – ואף רכב לא יכול לעבור דרכה, וע"כ יש עיכובים וביטולים.

לקחתי לי אוטובוס המשך ללה פאז ב-07:30 בבוקר. ברגע שהגענו לעיירה השובתת ירדנו מהאוטובוס עם כל התיקים וחצינו את העיירה (כ-3 ק"מ) במשך כ-40 דקות. לאחר המתנה קצרה הגיע אוטובוס מן הצד השני עליו עלינו. הוא לקח אותנו עד לנהר – שם (ללא המתנה של שש שעות, הפעם) עלינו על סירה קטנה בעוד האוטובוס הועלה על מעין רפסודה שלקחה אותו לצד השני.
משם המשכנו בדרכנו עד שבאחד הפרברים של לה-פאז, האוטובוס שבק חיים. יותר משעה של עבודה על המנוע עד שחזר שוב לחיים ולקח אותנו למרכז העיר הפקוקה של לה-פאז. משם מונית (של כ-20 דקות – בהליכה לוקח 10) עד להוסטל הנכסף. סה"כ 21 שעות מרגע היציאה מקוסקו ועד ההגעה להוסטל בלה-פאז. בד"כ זה לוקח לא יותר מ-12...

למעשה חזרתי ללה-פאז ע"מ לקחת משם טיסה לצפון אמריקה- ארה"ב – מיאמי – סאות' ביץ'.

זה היה עבורי לילה אחרון בלה-פאז, לילה אחרון בדרום אמריקה. אמנם תכננתי לבלות קצת יותר שעות בעיר אולם הנסיבות גרמו לי להגיע מאוחר – בלי אפשרות לעשות שופינג באותו יום.
לקחתי עימי את קייט (שסבלה אותי בשקט באוטובוס עד לה-פאז) ויצאנו למסעדה, ע"מ לאכול סטייק אחרון בדרום אמריקה (בשבילי לפחות).
הזמנו סטייק של קילו מאתיים (אומיד, לתשומת ליבך) פלוס בקבוק יין וחיסלנו הכל עד שלא נשאר זכר לאדום הזה ולאדום הזה! מאוד מאוד הזכיר את הסטייקים של ארגנטינה (שאין להם תחליף) ובהחלט היה שווה בתור 'ארוחה אחרונה'.
ושוב, מאחר ועבורי זה היה לילה אחרון ביבשת, החלטתי לחגוג עד הרגע האחרון וכך ביליתי בבר של המלון עד שגירשו אותנו (כאשר אחד החבר'ה היה אמריקאי מל.א. שהתעקש לדבר איתי ועם כולם צרפתית לא משנה כמה הסברנו לו שלא מבינים מילה ממה שהוא אומר). משם הלאה למועדון עד השעות הקטנות של הלילה, עד שלא היה יותר כח לרקוד או לשתות...

למחרת בבוקר, תפסתי את קייט וסחבתי אותה איתי לסיבוב שופינג, שלפניו הייתי צריך להשיג בחזרה את הכובע שלי...
למה כובע, בוודאי שואלים... ובכן, לפני כשלושה שבועות, כשעזבתי את פוטוסי – שכחתי את הכובע הירוק המגניב שלי בהוסטל, ומאז ניסיתי להשיג אותו חזרה. הבטיחו לי בהוסטל שישלחו לי אותו אולם הדבר לא קרה (וזאת למרות שהטרדתי אותם בעניין מדי יום). לבסוף חברי משכבר הימים הנרי הגיע לפוטוסי ושלח את הכובע אלי ללה-פאז...
הגענו אל חברת האוטובוס בה אמור היה לחכות לי הכובע. נתתי את כל הפרטים – אולם אין חבילה. אמרו לי שאנסה 10 מטר משם, יש סניף נוסף של אותה חברה ואולי החבילה שם. גם שם לא היה כובע או שום דבר אחר בשבילי. חזרתי לסניף הראשי והם ניסו וחיפשו שוב ושוב אולם ללא הצלחה ואמרו שאולי זה בחברה אחרת עם שם דומה. גם שם – שום דבר.... נאלצתי לחזור אל האינטרנט כדי לרשום היטב את כל הפרטים (שכבר רשמתי קודם ללא סדר).
לאחר מכן החלטתי לעבור שוב לפי הסדר אצל כל החברות והסניפים.
באותו סניף קטן של החברה הראשונה – לפתע צץ לו הכובע מבין הדפים!!
האיחוד היה מרגש!!

משם המשכנו קייט ואני אל השווקים למעט קניות (בכל זאת, אמור להיות המקום הזול ביותר בדרא"מ)...
טיול בין הדוכנים – בגדים, סוודרים, עוברים של לאמה (!!!!), תבלינים, נעליים – והכל בזול!
יצאתי עם חליפה חדשה.

בערב, הזמנתי מונית שתיקח אותי לשדה"ת. השומר בהוסטל עושה לי סימן שהמונית בחוץ.
אני יוצא ורואה קבוצה של שוטרים מסביב למונית ולנהג.... נראה שכשהוא חנה מול ההוסטל, הוא עלה על קונוס שהציבה המשטרה ושבר אותו...
הם לקחו ממנו פרטים רשמו הכל טוב – בינתיים אני ביקשתי מהשומר בהוסטל שיזמין לי מונית אחרת מאחר ולא נראה שאנחנו זזים בזמן הקרוב, אולם לאחר שאמר שעוד 2 דקות תגיע מונית נוספת יצאנו סופסוף לדרכנו...
בדרך, מזל (של הנהג) שהיה פקק והוא עצר בחנות של כלי עבודה וקנה קונוס חדש עבור המשטרה!

קצת המתנה בשדה התעופה – וזהו, להתראות לך דרום-אמריקה. עד הפעם הבאה!!!

הטיול בדרום אמריקה נגמר, אולם הטיול עצמו עדיין נמשך.
(ועל כן, כדי להתכונן לקיץ בארץ החלטתי לנפוש מעט במיאמי - ועוד שבוע בחזרה לארצנו...)