אז מה היה לנו שם??
4 חודשים
8 ארצות
6350 תמונות (21 ג'יגה)
אחד קרנבל אחד
ג'ונגל אחד – ארבעה ימים
אחד בנג'י וגם סופרמן אחד
אחת צניחה חופשית אחת
שמונה טיסות סולו במצנח רחיפה
הרבה יין
המון סטייקים
הרבה חברים חדשים
טיסות, אוטובוסים, מוניות והרבה הרבה הליכה
מסיבות, ברים ומועדונים.
קצת פורטוגזית, קצת ספרדית, קצת אנגלית וקצת עברית.
הרבה הנאה, תקווה ואהבה
.
בלוג אחד,
ומגבת אחת!
בשעה 5:05 בבוקר נחת לו המטוס בשדה התעופה בן-גוריון ע"ש לוד.
בשדה במדריד לא היה ברור לי (כמו גם לאחרים) איך השער הצמוד לטיסה לישראל הוביל לטיסה לדמשק (ובתור ההוא כמובן נשים מכוסות כולן מכף רגל ועד ראש) - ובעיקר במצב הנוכחי...
טיסת לילה שקטה הופרעה בשעה 04:30 לערך כאשר הקברניט הודיע שמאחר ונכנסים לשטח האוירי של ישראל על כל הנוסעים לשבת במקום, לחגור חגורות ולא לקום עד הנחיתה... לא שהיה לי מה לקום, אבל ממתי הוראות הבטיחות האלה ??
בישראל, הופתעתי מאוד לקבל את התיקים שלי (וגם די מהר), זאת בעקבות כל האזהרות והחוויות (של אחרים) ששמעתי על הובלת מטען באיבריה כמו גם העובדה שהתיקים שלי נחו כחצי יום בשדה התעופה במדריד (בין הטיסה ממיאמי לטיסה לישראל)...
מעבר קצר במסלול הירוק (אפילו לא הסתכלו עלי) והופ אני פה!
ביציאה חיכו לי אמי, ואחותי, כמו גם פז - שכולם קמו לכבודי בשעת בוקר מוקדמת זו.
"אומיד בדרך" נאמר לי... "בטח מעוכב על ידי הבטחון" העלינו השערה...
ולפתע, בין כל האנשים היוצאים והנכנסים אני רואה את אומיד רץ לעברי, קופץ מעל ערמת התיקים שלי וכמעט מפיל אותי לרצפה... (אני חושב שמגיע לו דאן 4 רק על זה! טוב, אולי בגלל שלא הצליח להפיל אותי - רק דאן 3).
בארץ מזג אויר חמים ונחמד (ופחות לח מאשר מיאמי. לבינתיים לפחות).
והנה שבתי אל דירתי שחיכתה לי (או שלא) במשך ארבעה חודשים...
זהו... פה נגמר הבלוג...
לילה טוב ישראל!!
חמש שעות איחר המטוס הזה...
זאת בנוסף לשעתיים שחיכיתי לפני השעה היעודה...
יום יפהפה במיאמי הפך ב-4 אחה"צ לאסון... השמיים התמלאו בעננים והחלה סופת ברקים מטורפת.
וכך נסגר לו שדה התעופה הבינ"ל במיאמי למס' שעות... אף מטוס לא נוחת ושום מטוס לא ממריא!
המטוס שלי (שהגיע ממדריד ונאלץ לנחות בשדה תעופה אחר - בפורט לודרדייל) נחת במיאמי בסביבות שעה שמונה וחצי ואנחנו עלינו עליו ויצאנו לדרך ב-21:30 לערך. לידי ישבו שלושה גרמנים שלא הפסיקו לדבר כל הטיסה (טוב נו, עד שנרדמו באיזשהו שלב)...
בבוקר בהגיעי למדריד נתנו לי כרטיס טיסה לשעה 23:30 (באותו יום) ושלחו אותי לנוח בבית מלון קטן וחביב לא רחוק משדה"ת. מסביב לבית המלון - שממה.
החלטתי לוותר על נסיעה למרכז העיר ונשארתי בסביבת המלון.
את אחה"צ ביליתי בשינה (מה שלא היה לי הרבה ביומיים האחרונים) ובערב - הופ לשדה...
לצערי, חברי הטובים ממדריד (רומינה וחוסה) החליטו לבלות את סופ"ש הזה הרחק מן הבית כך שנותרתי לבדי.
כולי תקווה שהמטוס הזה לא יתעכב, אלא ימריא וינחת בזמן!
לילה טוב מדריד!
אוי פלורידה פלורידה...
איזה שבוע מצוין במדינה מדהימה!
אחרי היומיים הראשונים שלי במיאמי, סאות' ביץ', הגיע הזמן לעבור לסופ"ש בפורט לודרדייל המצויה מעט צפונית למיאמי.
פורט לודרדייל היא מין סוג של אמסטרדם או ונציה – מלאה בתעלות היוצאות מן הים, כאשר ליד רבים מן הבתים (המפוארים!!) המצויים ליד התעלות האלה חונות היאכטות הפרטיות (המאוד מפוארות!) של בעלי הבתים (הכנראה מאוד מאוד מפוארים)...
הפעם הגעתי להוסטל קטן בשם דוויל (Deauville – כמו עיר הנופש הצרפתית). ההוסטל שכן באמצע שום-מקום בערך (טוב נו, שתי דקות הליכה מהים) אולם הייתה בו אחלה בריכה (גם אם קטנה) ואחלה חבר'ה! איתי בחדר שהה בחור ברזילאי שיום אחד עזב והתחלף בבחור אירי חביב - עד שאותו ברזילאי החליט לחזור (ביום בו עזבתי).
מאחר וההוסטל שכן ליד הים, מידי בוקר יצאתי לי לשחיה ושיזוף על החוף כאשר בד"כ כשחזרתי – נכנסתי ישירות לבריכה...
ב'ערב יום הזכרון' נערך ברביקיו מסורתי בהוסטל שכלל עוף בגריל (ברוטב ברביקיו) יחד עם כל מיני תוספות מוכנות משקיות קרטון (האריזה מקרטון, לא האוכל!). בין לבין אנשים נכנסו לבריכה ועשו שמח!
מוקדם יותר באותו יום, לקחה אותי אלה למסיבת בריכה באחד מבתי המלון הסמוכים (הבריכה נמצאת בערך 20 מטר מהים – כך שיש גם בחירה). כל מי שרוצה לראות ולהראות מגיע למסיבות הבריכה האלה. הרבה שתיה והרבה אוכל הולך שם, כאשר הספיישל של הבית (בימי ראשון) הוא חזיר שלם על הגריל. לא ניסיתי את המנה הזו, אבל החזיר נראה שמח על המנגל...
יום שבת היה יום יפהפה ואנחנו עצרנו בדרך לאכול מעט אויסטרים (צדפות!!) על שפת הים... מוקדם יותר באותו הבוקר ישבו להן הצדפות על קרקעית הים ולא ידעו מה מצפה להן בצהריים... הצדפות השמחות האלה היו מצוינות, וחבל שהן אינן מצויות בשפע כזה אצלנו בארץ! את הצדפות ליוותה בירה מקומית משובחת ומוזיקת שנות ה-80, כמו גם יאכטות בכל הגדלים והצורות שפשוט חנו לידינו.
בשבת ובשני יצאנו אלה ואני לשופינג ברחבי העיר. פורט לודרדייל היא עיר ענקית שאם רוצים להגיע בה ממקום למקום חייבים רכב, גם אם זה לצאת למכולת השכונתית (!!). כך שנסענו קילומטרים רבים בין קניון לקניון ובין חנות לחנות ע"מ למצוא כל מיני שטויות ולהוציא עליהן את מיטב כספנו!
אני חושב לקחת את אלה בתור המלבישה הפרטית שלי, אחרי כל עצות האופנה והבגדים שעזרה לי לבחור. מה לא היה שם – חולצות, מכנסיים, נעליים, שעונים, עניבה, כמעט עוד כובע, ועוד ועוד...
יום הזכרון האמריקאי (הממוריאל דיי) מסתבר כיום מצוין לשופינג!! כל החנויות כמעט יוצאות בהנחות גדולות – ואנחנו מרוויחים (או מפסידים כסף...)!!
מאחר ובאחד הימים עצרנו לנו בחנות יינות ועשינו רכישה רצינית, היה עלינו לשתות לפחות בקבוק מדי יום – וכך אלה, דניאל ואני עשינו מדי ערב לפני (או במקום) יציאה למסעה כזו או אחרת. כמובן שזה לא מנע מאיתנו לשתות יין נוסף יחד עם הארוחה (אפשר אחרת??)...
ביום שני בערב היה צריך ללכת לישון מוקדם (ולא לצאת....) זאת מאחר ובשלישי בבוקר מוקדם הייתי צריך להגיע למרינה, לעלות על סירה ולהפליג לטיול לבהאמס.
וכך עשיתי.
ביום שלישי בבוקר, אחרי השכמה ב-06:30 הסיעה אותי אלה אל הנמל, שם לאחר בידוק בטחוני מצאתי את עצמי על סיפונה של ה-Discovery Sun. ספינת שיט תענוגות (שכנראה נבנתה לפני הרבה הרבה שנים) הנוסעת מידי יום הלוך וחזור אל איי הבהאמס...
הטיול החל בארוחת בוקר (בופה חופשי) על הספינה – שנורא הזכיר לי ארוחות בוקר בבתי מלון בישראל (ואני לא מדבר על האוכל)... ומשם בר משקאות חופשי לאורך כל היום.
על הספינה הייתה גם בריכת שחיה קטנה – שמולאה במי ים קצת אחרי שיצאנו לדרך – ואני כנראה הייתי אחד הבודדים שבאמת נכנס אליה. בספינה היה גם קזינו בו הפסדתי שני דולרים שלמים במכונות המזל!
ארבע השעות של השיט עברו להן די מהר, בעיקר לאחר שמצאתי לי פרטנרית לטיול (נטליה מאוקראינה)...
רוב היום היה מעונן אך מדי פעם הציצה השמש למספר דקות.. וזה כנראה היה מספיק כדי לתפוס עוד קצת צבע.
האי אליו שטנו נקרא גראנד בהאמה והוא האי הקרוב ביותר ליבשת. הגענו לאי (נטליה, אני ושאר האנשים) ומשם לקחנו מונית לדאון-טאון שהתברר כשוק קטן הבנוי במיוחד לתיירים.
שלחתי את נטליה להצטלם עם אחד המוכרים (זקן עם רסטות) אך הוא ביקש חמישה דולרים בשביל התמונה איתו. ציינתי בפניו שהוא זה שצריך לשלם בשביל להצטלם איתנו והוא שלף לפתע שלט שעליו היה כתוב – "תמונה 5$, וידאו 20$"...
משם המשכנו לחוף הים... חוף חולי עם מים בצבע טורקיז מדהים... המים לא היו קרים מידי וכל מה שנשאר זה רק להכנס פנימה!
אחרי כחצי שעה בים, החל לפתע לרדת גשם! אנחנו הלכנו לחפש מחסה ומאחר וזמננו הפנוי באי עמד לפני סיום, רצנו חזרה לכיוון המונית שחיכתה לנו. ב-100 המטרים האחרונים הגשם התחזק מאוד ואנחנו הגענו למונית רטובים לגמרי.
אחרי שהגענו חזרה לספינה – זמן לארוחת הערב (שוב בופה)... הספינה התרחקה מעט מן החוף והגשם פסק. אחרי מס' דקות סופסוף יצאה השמש מבין העננים ואפשר היה להתחמם מעט. את רוב הדרך חזרה העברנו (בין מרגריטה אחת לאחרת) על הסיפון העליון, צופים באוקיינוס הענק המקיף אותנו... רק אוקיינוס ושמיים המתמזגים אחד בשני.
למחרת בבוקר יצאתי לצלילה מול חופי מיאמי. הצטרפתי לסירה בה רוב הצוללים היו בעצם מדריכים (היו גם קצת קורסיסטים) שיצאה אל לב הים כק"מ ממיאמי ביץ'.
אתר צלילה ראשון – ספינה טרופה מס' 7 (Wreck no.7). זוהי סירה קטנה שטבעה לפני הרבה שנים וכעת כולה מלאה באלמוגים. מסביב חגו להם להקות דגים ענקיות.
משם המשכנו לאתר נוסף – הטנקים (The tanks) – שם שכנו להם שני טנקים שהוטבעו גם הם לפני שנים רבות וכעת מלאים באלמוגים. מסביב לטנקים הייתה גם שונית אלמוגים יפה.
בסה"כ – בים סוף שלנו יש לא פחות מה לראות (גם אם לא הטביעו שם כל כך הרבה כלים).
אחרי הצלילות – זמן לנוח מאחר וזהו ערב אחרון במיאמי, ערב אחרון בטיול...
בלילה הגיעו אלה ודניאל לקחת אותי ל'ארוחה אחרונה'... המקום הנבחר – שוק הבשר (Meat Marker). זהו מקום נוסף לראות ולהראות בו, אולם גם מגישים בו אוכל גורמה משובח.
למנה ראשונה לקחנו פרוסות דג המאצ'י (משהו יפני בלתי מזוהה) שהיה לא פחות טוב מהאוסטרים שלקחנו לצידו.
למנה עיקרית הזמנו סטייק קובי-ביף (Kobe Beef). למי שלא יודע מהו הקובי הזה – זהו בשר מפרה מאושרת. ואיך אותה הפרה כל כך מאושרת?? ובכן מאכילים אותה רק באוכל טוב טעים ובריא, עושים לה מסאג'ים (!!!!!) ומפנקים אותה בכל דרך אפשרית, כך שהבשר שלה הרבה יותר טעים ורך. במקור הבשר הזה בא מיפן (כמובן) אולם היום כבר מגדלים את הפרות הללו גם במקומות נוספים.
אלה הצטערה על כך שלא היה בשר יפני, ונאלצה להסתפק בבשר הקובי האמריקני.
זה היה כנראה הסטייק הכי טוב שאכלתי בחיים שלי!!!
תשכחו ממה שיש בארגנטינה (שם יש בשר משובח ללא ספק) – קובי ביף זה הדבר.
כקינוח לקחנו קרם-ברולה פיסטוק שהיה אחד הקינוחים המשובחים ביותר (אם לא הטוב שבהם) בטיול הזה.
את הארוחה ליווה יין צרפתי נהדר שנגמר לנו מהר מדי...
כמובן שלארוחה כזו יש מחיר, ונאלצנו להוציא מכיסנו לא מעט כסף על הארוחה הזו...
סיום נהדר לטיול נהדר, ולי נשאר יום נוסף להעביר בשיטוט ברחבי סאות' ביץ', כולל המבורגר מצוין בדיינר אמריקאי...
בשדה התעופה יורד גשם (נראה כמו סופת ברקים ורעמים) והטיסה שלי מתעכבת (3 שעות בינתיים והרגע הודיעו על שעה וחצי נוספות). את טיסת ההמשך שלי כנראה אני אפספס...
אולי לא רוצים שאני אחזור לארץ ?!?!?
זהו... נגמר הטיול (כמעט!)
אולי באמת הגיע הזמן לחזור לחיים נורמליים.
ואולי לא??
להתראות מיאמי! גוד מורנינג תל-אביב!
